If you cook it, they will eat (על אימהות, קציצות ורוטב בולונז)

היום, לפני שלוש שנים בדיוק, התגרשתי. לאחר טקס קטן ברבנות, שכלל בין השאר הרמת כתב הגירושין למעלה, והורדתו לארץ, סיבוב במקום, הכנסתו מתחת לבית השחי (בלי צחוק), פליקלאק לפנים, פליקלאק לאחור (עם צחוק) וכמה מילים בשפה נשכחת, הודיע לי אב בית הדין שהריני מותרת לכל אדם. "אני חושב שאת צריכה להיות קצת יותר בררנית מזה", לחש לי אחי, שהיה העד.

אלא שכל אותה העת ובשבועות שלפני כן, היה דבר אחד שהטריד אותי באמת. באופן מפתיע לא דובר בשאלות הרות גורל הנוגעות לחזרה לעולם הדייטים בגיל 32, מי יהרוג את הג'וקים, ומה יגידו השכנים של ההורים. הטריד אותי, מאוד, שאני לא יודעת להכין קציצות. ולמה, אתם שואלים, הוטרדתי מהעניין הפעוט הזה? או, התשובה היא פשוטה, מדובר בהליך לוגי שמוביל למסקנה ברורה, והולך בערך ככה:

1. הלשעבר היה אחראי על הבישולים בבית (והיה טוב בזה).

2. עם פרידתנו היה ברור שהאחריות לעניין, תעבור אליי.
3. ילדים אוכלים קציצות.
4. אני לא יודעת להכין קציצות.
5. הילד לא יאכל קציצות.
6. איך אני יכולה להיות אמא טובה, אם הבן שלי לא אוכל קציצות?

עכשיו, העובדה שהילד, שהיה אז בן ארבע וחצי, ממילא מעולם לא אכל קציצות בבית, אלא רק אצל הסבתא שלו, שממנה כידוע לא התגרשתי, לא ממש הפריעה לי. כעורכת דין גאה, לא נתתי לעובדות לבלבל אותי. היה ברור לי שאם לא אלמד להכין קציצות, יצחק קדמן ידפוק על דלתי, מלווה בעובדים סוציאליים, ויודיע שאולי אני מותרת לכל אדם אך בוודאי שאיני מותרת לגדל ילדים.

במילים אחרות, מדובר בסוג מתקדם מאוד של הדחקה, במסגרתה בחרתי להיות מוטרדת מאוד מעניין הקציצות, תוך התעלמות מוחלטת מכל הדברים שבאמת צריכים להטריד אותי. אם תרצו, מנגנון הישרדותי קדמוני. אני די בטוחה שגם האדם הקדמון, בעוד הדינוזאור שועט לכיוונו, היה מאוד מוטרד מהשאלה האם זכר לכבות את המדורה במערה, ופחות מהעובדה שיחסי הכוחות מול הדינוזאור, איך נגיד, לא ממש לטובתו.

אז ניסיתי להכין קציצות. השקעתי בזה זמן רב, מחשבה, מחקר מקדים והררי בשר טחון. התוצאה היתה, בכל פעם, מאכזבת. בין לבין, כדי שהילד לא ירעב בכל זאת, הכנתי בולונז. ככל שכשלתי בתחום הקציצות, כך השתפר הבולונז. מתברר שרגשות אשם הם יופי של תבלין. 

על עניין הקציצות לא השתלטתי עד לאחרונה כשגיליתי את התיבול האסייתי (ככה שגם את הקציצות האלה הילד לא אוכל). מה שכן, מתברר שילדים יכולים לגדול גם על פסטה, ועכשיו את בולונז אנחנו מכינים ביחד.

רוטב בולונז עשיר

המצרכים:

1/2 כוס שמן זית

2 בצלים בינוניים קצוצים דק

6 מקלות סלרי קצוצים דק

2 גזרים מגוררים גס

שורש פטרוזיליה מגורר גס

6 שיני שום מעוכות

3 פלפלים צבעוניים חתוכים לקוביות קטנות

500 גרם בשר טחון

1 כוס יין אדום

חבילה (100 גרם) רסק עגבניות

1 כוס ציר בשר (ולאמהות עסוקות מים עם כף אבקת מרק)
1 (800 גרם) קופסת עגבניות מרוסקות 

1/2 כוס רוטב ברביקיו (לא הכרחי)

מלח, פלפל, אגוז מוסקט

*מומלץ מאוד להכין את כל המצרכים מראש, ליד הכיריים. אחרי עבודת הקילוף, החיתוך והגירור, נשאר בעיקר להוסיף את המצרכים לפי הסדר ולערבב מדי פעם.

להכנה:

1. מחממים את שמן הזית בסיר גדול, וכשחם מוסיפים את הבצל, הסלרי, שורש הפטרוזיליה, הגזר והשום. מאדים כמה דקות עד שהבצל והסלרי הופכים שקופים.
2. מוסיפים את הפלפלים ומאדים כחמש דקות נוספות.
3. מוסיפים את הבשר, מפוררים ומבשלים עד שהוא מתבשל ולא נראים חלקים אדומים. ממליחים.
4. מוסיפים את כוס היין, מרתיחים ומצמצמים את הנוזלים, כעשר דקות. מערבבים מדי פעם.
5. מוסיפים לרסק העגבניות מים רותחים כדי להשלים את כמותו לכוס. מוסיפים את תערובת הרסק והמים, ואת כוס הציר לסיר. מרתיחים ומצמצמים שוב, עד שתישאר כוס נוזלים בסיר. עניין של רבע שעה בערך.
6. מוסיפים את העגבניות המרוסקות ואת רוטב הברביקיו. ממליחים, מפלפלים ומוסיפים אגוז מוסקט. 
7. כשרותח, מעבירים לאש הכי נמוכה, מכסים, ומבשלים כשעתיים. מערבבים מדי פעם.
8. אם אתם מכינים את הרוטב לילדים, זה השלב שבו כדאי, אחרי צינון קל, לטחון את הרוטב באמצעות מוט בלנדר (כי רוב הילדים לא מתלהבים מחתיכות של ירקות ברוטב פסטה שלהם).
9. מתקבל סיר ענקי של רוטב. אצלי בבית מקפיאים במנות של מצקת וחצי, שמתאימות לסיר פסטה שמספיק לאמא וילד רעבים.

פינת האינדבידואליסט (כי כולם עובדים לפי המתכון ורק אתם מיוחדים):

1. אפשר להשתמש באיזה ירק שאתם אוהבים וגם לשנות את הכמויות. אני אפילו הוספתי כמה כרישות חתוכות דק ויצא מעולה. 
2. לא חייבים להשתמש בשורש פטרוזיליה. אני פשוט מתעצלת לקצוץ את העלים. אבל אם אתה מתעקשים, אז תוסיפו צרור של פטרוזיליה קצוצה בסוף הבישול.
3. אפשר להשתמש בכל סוג יין שנשאר לכם (כן, כולל יין קידוש וכולל קווה או למברוסקו, עובד מצויין, באחריות).
4. הרוטב הזה הוא בסיס מצויין ללזניה. 

בפוסטים הבאים, כיצד בכל זאת פיצחתי את מסתרי הקציצות. STAY TUNED.

Exercising is a skinny b... - part 2 (אננס ופרגיות בקארי ירוק ואגוזי קשיו)

תקציר הפרקים הקודמים: אלופת העולם ברכישת מינויים לחדרי כושר מבלי לנצל אותם, להלן - אני, חירפה נפשה ונפש חברתה והלכה לנסות ביקראם יוגה. המסקנה היתה ברורה, יוגה אולי מרגיעה את ההודים, אבל לי, שלא מגיבה טוב אפילו לאוכל הודי, היא מביאה את הסעיף. ג'ינס היעד חייך אליי בהתנשאות שעה שאפסנתי לידו את מזרן היוגה. 

חזרתי לחפש תחום התעמלות שבו אוכל להתמיד ולהגיע להישגים, ברמה הדומה לזו שהשגתי בתחום הפיכת מכשירי ספורט למתלי מעילים (הישג מרשים שהגיע בעת הזו להליכון, מכשיר ירכיים ומכשיר לכפיפות בטן). אז החלטתי ללכת לסטודיו למחול. אני אוהבת לרקוד, ועד לאחרונה גם חשבתי שאני רוקדת לא רע. לא מדונה הבאה, אבל די חיננית. זה היה כמובן, לפני שראיתי את קלטת הוידאו של החתונה של מ', שבה נצפיתי מבצעת מה שניתן לתאר רק כוריאציה הזויה של דיסקו. לא סתם דיסקו, שנות ה- 70 א-לה בי ג'יז. לא סתם בי-ג'יז, אלא בי-ג'יז בימים הטובים שלהם, כשהם לקחו את הכדורים השמחים. אוי לבושות. אבל שוב, כהרגלי אני סוטה מהנושא. 

למרבה המזל נרשמתי לסטודיו לפני שראיתי את הקלטת, וניסיתי לבחור שיעור ריקוד. כיוון שכידוע אני אלופה עם מדליות מלוא הארון, החלטתי ללכת ישירות על ספורט אתגרי, ונכנסתי לשיעור Pole dancing. למי שלא מכיר, מדובר בהתעמלות המבוססת על ריקודי חשפניות, תוך הבטחה מרומזת לפיה אם לא תפלי מהעמוד, יפלו הקילוגרמים מעלייך.  אחסוך מכם את התיאורים הקשים. בואו נסתפק בזה שהגעתי כל כך מהר לרצפה בכל כך הרבה זויות שונות, שנדמה לי שגיליתי כמה דרכים שכבאים צריכים לשקול ברצינות כדי לקצר את זמני ההגעה שלהם לשריפות. בעודי מחליקה במהופך ורואה את הרצפה מתקרבת אליי במהירות מדאיגה, בלי שום יכולת לעצור, צמחה בי הערכה מחודשת לחשפניות שעושות את זה בלי בגדים ובלי ליפול. אין מה לומר, They work hard for the money!

למחרת בבוקר, דאובה ונושאת סימנים כחולים על מרבית חלקי גופי, החלטתי שעמודים זה סבבה בספרים, אבל לא בשביל ריקודים. אז הלכתי לכיוון אחר - ריקודי מחזות זמר. אני וזמר תמיד הסתדרנו, ובתוך תוכי (וגם קצת  בחוץ) אני הרי דרמה קווין רצינית. אין ספק, אמרתי לעצמי, זה  התחום בשבילי. כשפגשתי את אפי, המדריך, הבנתי שיש לי עוד כמה דברים ללמוד, גם בתחום הריקוד, אבל גם בתחום הדרמה קווין.


הכל היה טוב ויפה (עם הרבה נוצצים ואבק כוכבים), ואני חשבתי שארקוד לי את הדרך אל הכושר (ואולי אפילו את האושר). ואז הסטודיו פשט את הרגל. ואני לא מתכוונת במובן השפאגטי של המילה. אני מתכוונת לזה שיום אחד הגעתי לשיעור, והסטודיו היה סגור. עם שלט קטן שאומר "סגרנו". ועם כל הכסף ששילמתי עבור מנוי שנתי, בכיס של המנהלת, שהתעופפה לה בפירואטים חינניים מי יודע לאן. 


ניחא, אמרתי לעצמי, אלוהים מדבר אליי, והוא לא רוצה שארקוד. בדיעבד, אחרי שראיתי את הקלטת מהחתונה של מ', הבנתי שהוא צודק כנראה. נתתי לעצמי אות הצטיינות יוצאת דופן בתחום ההתעמלות הרגיל שלי, רכישת מינויים מבלי לעשות בהם שימוש, והלכתי לרכוש מכשיר התעמלות חדש, כי הבנתי שחסר לי מתלה גם לתיקים. 


בהתאם למסורת וברוח ההתעמלות, גם הפעם מנה שמשלבת חלבונים (לבניית שרירים) ופחמימות (בשביל האנרגיה). וגם הפעם, לשם האיזון בין כל אבות המזון, הרוטב כולל לא מעט שומנים בדמות קרם קוקוס. כי גם מחול, ובפרט למי שלא רוצה ליפול, דורש לא מעט איזון.

אננס ופרגיות בקארי ירוק ואגוזי קשיו

* יש הרבה מתכונים ברשת למנה הזו. אחד המוצלחים שבהם הוא של על השולחן (גיליון יוני 2011), עליו התבססתי, עם קצת התאמות שלי.

המצרכים:

500 גרם פרגיות חתוכות לקוביות

1/4 כוס שמן תירס
2 כפות סוכר לבן
1 כוס קוביות אננס (טרי או משומר)
2 כפיות משחת קארי ירוק (למי שלא חובב חריף אפשר להסתפק באחת)
3 שיני שום פרוסות
1 כף קורנפלור
כוס חלב קוקוס
סרט קליפה מ-2 לימונים
מיץ סחוט מלימון אחד
1/2 צרור כוסברה קצוצה דק (לא חייבים למי שלא אוהב)
50 גרם אגוזי קשיו קלויים קצוצים גס 
מלח, פלפל


להכנה:

1. מחממים מעט שמן בווק או במחבת, מוסיפים סוכר ומערבבים שתי דקות להמסה. מוסיפים את קוביות האננס ומטגנים  לזיגוג עד שהוא מזהיב מעט. מוציאים ושומרים בצד. 
2. מוסיפים את הפרגיות לאותו המחבת וצולים עד להזהבה, מוציאים ושומרים בצד.
3. מחממים מעט שמן, מוסיפים את הקארי ומערבבים עד שעולה ריח. מוסיפים שום וקורנפלור ומערבבים.
4. מוסיפים את חלב הקוקוס למחבת תוך כדי ערבוב ומביאים לרתיחה. אם נוצרים גושים של קארי מפרקים אותם עם כף עץ.
5. מוסיפים מיץ וקליפת לימון, כוסברה ומלח ופלפל ומבשלים עוד 3 דקות.
6. מחזירים את הפרגיות לרוטב, מביאים לרתיחה ומבשלים 10 דקות עד שהעוף מוכן. מוסיפים את האננס והקשיו ומערבבים. מגישים עם אורז מלא.

אורז מלא

מצרכים:

1 כוס אורז מלא

1/4 2 כוסות מים

מעט שמן

מלח

להכנה:

1. מחממים את השמן בסיר, מוסיפים את האורז ומטגנים שתי דקות.
2. מוסיפים את המלח.
3. מוסיפים את המים ומביאים לרתיחה.
4. כשרותח, מכסים חלקית את הסיר, מנמיכים את האש ומבשלים עד שאין עוד מים בסיר (כ- 45 דקות). 
5. בודקים בכף עץ שלא נותרו מים בתחתית הסיר, מכבים את האש ומניחים מכוסה למשך רבע שעה נוספת.

בפוסטים הבאים: הבולונז הכי טעים שיש, המשך הפרוייקט המשפחתי עם פוסט על בראוניז, וסיום הטרילוגיה על מסעותיי בעקבות הכושר. Stay tuned!

The left ear, The right ear & The final frontier (עוגיות תה בציפוי שוקולד )

האמת צריכה להיאמר, גם אם היא קשה. אוהבת את פורים, חולה על משלוחי מנות, לא סובלת אוזני המן. כן, כן. הגיע הזמן שמישהו כאן יגלה אומץ ויגיד את הדברים כהוויתם, גם אם תתלו אותו ליד וייזתא על העץ. אוזני המן זה לא דבר טעים. לא, גם לא שלכם (או שלכן). לא, גם לא אם תמלאו אותן בתמרים, או בשוקולד או ברחת לוקום תורכית. לא טעימות. חבל על השוקולד.

סלחו נא לי חברותיי לבלוגספירה הקולינרית, אתן יודעות שאני אוהבת מאוד את מה שאתן עושות, אבל באוזני המן אני שמה את הגבול.

בתור ילדה, עוד לפני שהבנתי שאין מה לנסות בכלל, הרגשתי בכל פעם מרומה כשהגעתי לאוזני המן. במסורת פורימית של תחפושות ותעלולים, העוגיות האלה עובדות עליך. מרחוק זה נראה כמו שוקולד שם בפנים, ואז פרגגגגגגגגגגג. בעעעעעעעעעעעעעעעעעעע. לא טעים ונתקע בשיניים. וזה עוד לפני שהתחלתי לדבר על היחס הלא פרופורציונלי בעליל בין הבצק למלית. אני מבינה שמדובר באירוע בהשראה פרסית, אבל זה לא אומר שאני צריכה להסכים שמתקמצנים עליי במלית עוגיות, ודוחפים לי בצק שק"מ בכמויות שמספיקות לכל עשרת ילדי המן.
עוד יותר עצבן אותי שממלאים את משלוחי המנות באוזני המן, שגם תופסות מקום על חשבון הדברים הטעימים באמת, וגם עושות פירורים מגעילים, שנדבקים לשוקולדים המעטים שכן מצאו מקום במשלוח. זה כמעט גרוע כמו לשים במשלוח מנות ביסלי או במבה בבודדים (לא סתם הם והפירורים שלהם תמיד נשארים אחרונים וגלמודים במשלוח).

בכלל הרעיון של לקרוא לעוגיות על שם איבר אנושי, ובפרט ההשוואה בין עוגיה עם מילוי לאוזן, הוא, איך נגיד, לא מהרעיונות המפוארים יותר שהיו לעם היהודי. נו באמת. קו המחשבה שהניב את התפלצת הזו לא ברור לי. מכל המשתאות המפוארים במגילה, זה מה שקיבלנו? אוזניים של גויים? ועוד במילוי פרג? האם היהודים לא סבלו מספיק?

אז לכל אלה שבסתר מסכימים איתי (ואני יודעת שיש לא מעט כאלה), אני מציעה אלטנטיבה למילוי משלוח המנות. עוגיות חמאה בציפוי שוקולד. אפשר להכין בכל צורה שתרצו, לפי מלאי חותכני העוגיות במטבח שלכם. אבל הכי מגניב, לחפש את העוגיות לתיונים, גם מתאים לרוח פורים וגם הולך טוב עם הסערה של הימים האחרונים.

עוגיות חמאה בציפוי שוקולד

המצרכים:
1 שקית (100 גרם אבקת סוכר)
200 גרם חמאה
1 כפית תמצית וניל
300 גרם קמח
1/4 כפית מלח
1/4 כוס (60 מ"ל) שמנת מתוקה
100 גרם שוקולד מריר לציפוי

להכנה:

1. במערבל עם וו גיטרה מערבלים חמאה ואבקת סוכר לתערובת קרמית. מוסיפים את תמצית הוניל ומעבדים קלות.
2. מוסיפים את השמנת, המלח, וחצי כוס מהקמח ומעבדים שוב עד לקבלת משחה חלקה.
3. מוסיפים את שארית הקמח ומעבדים עד שמתקבל בצק רך ואחיד.
4. עוטפים בניילון נצמד ומכניסים למקרר לשעתיים, כדי שיהיה נוח לעבודה.
5. מחממים תנור ל- 180 מעלות.
6. מרדדים את הבצק, על משטח מקומח, לעובי של 1/2 ס"מ.
7. קורצים עוגיות בחותכן עוגיות (או בכוס למאותגרים בתחום אביזרי המטבח). אם רוצים עוגיות תה משתמשים בסרגל (או משהו ישר אחר למאותגרים בתחום הציוד ההנדסי) וגלגלת (או סכין, עיין ערך מאותגרים), כדי ליצור מלבנים. קוטמים את שתי הפינות העליונות בכל מלבן, כדי ליצור צורה של תיון.
8. מניחים את העוגיות בתבנית מרופדת בנייר אפיה (אין צורך לשמן את הנייר). אם מכינים תיונים, מחוררים את החלק העליון של התיון באמצעות שיפוד, כדי שיהיה אפשר בהמשך להכניס את החוט.
9. אופים 15-20 דקות, עד שהעוגיות יציבות ומזהיבות קלות. שימו לב שלקראת הסוף הם משחימות במהירות אז בפעם הראשונה להציץ עליהן מדי פעם.
10. מצננים לחלוטין על רשת.
11. עד שהעוגיות מצטננות מכינים חוטי רקמה באורך 15 ס"מ ומקפלים באמצע. את הצד הפתוח של הלולאה נדביק בתוך מלבן נייר שקופל לשניים ליצירת ריבוע. אלה יהיו חוטי הטבילה של התיונים.
12. ממיסים שוקולד (בקערה מעל מים רותחים או במיקרו) ומצננים מעט. 
13. טובלים כל עוגיה בצד השלם, עד פחות מהמחצית, כדי לייצר את החלק של התה בתיון.
14. מניחים על הרשת להצטנן ולהתקשות.
15. כשהעוגיות מוכנות משחילים את הלולאות בחורים, ואז את הנייר לתוך הלולאה, כדי ליצור מעין קשר.

פינת האינדבידואליסט - אפשר להכין עוגיות צ'אי, עם מוסיפים לבצק כפית קינמון, חצי כפית ציפורן ורבע כפית אגוז מוסקט. לחובבי ההדרים אפשר להוסיף גרירת תפוז לתערובת העוגיות וגם להשתמש בשוקולד תפוז לציפוי.

*המתכון לעוגיות החמאה הוא של קרין גורן (ששת - מתוקים), את הרעיון לעוגיות ראיתי פעם באיזה עיתון נשים (ללמדך שיש לפעמים גם צדדים חיוביים לתור אצל רופא השיניים). 

חג פורים שמח!