יום חמישי, 12 באפריל 2012

Let my people go (על רגשות אשם וקציצות כרישה)

בבוקר שבת שלאחר ליל הסדר, קמתי עם רגשות אשם קשים בנוגע לניקיון הבית, לאחר שבאחרונה הזנחתי מעט את התחום. וכשאני אומרת מעט אני מתכוונת הרבה. מרבית הרצפות בבית שכחו איך נראה סמרטוט רצפה, ונפשם של חלק מן הרהיטים נקשרה באבק, מרוב שהם התרגלו אליו.


אז קמתי בשבת ובמקום לחייך לעצמי ולהתהפך לצד השני, חשתי חובה לקום ולנקות את הכלים שנשארו מהכנת קציצות כרישה לסדר. "אין ספק", אמרתי לעצמי, "משהו השתבש אצלך באופן חמור". ולא, אני לא מתכוונת לזה שערימת הכלים בכיור היתה מספיק גבוהה כדי שניתן יהיה לראות אותה גם בלווין טופוגרפי, אלא לרגשות האשם שלא נותנים לי מנוח.


למרבה הצער זה לא אירוע חריג. רוב הזמן אני נושאת עימי רגשות אשם כמו ארנק שלא ניתן לצאת את הבית בלעדיו. כשאני יוצאת מוקדם מהמשרד כדי לאסוף את הבן שלי, אבל גם כשאני נשארת לעבוד עד מאוחר; כשלא אכלתי מספיק טוב וכשאכלתי יותר מדי טוב; כשלא דאגתי שהוא יאכל מספיק טוב (והסתפקתי, אוי לבושה, בפיצה קפואה); שהזמנתי כרטיסי טיסה לניו יורק ביוני (מנהל הבנק ישמח וודאי לדעת שהוא בחברה טובה עם הבוס, כי משניהם לא נעים לי בהקשר הזה; אני אפילו מרגישה אשמה, שאני לא מצליחה לפרגן לעצמי בלי להרגיש אשמה.


וזו רק רשימה מדגמית ולא ממצה.

בעודי ממרקת את הסירים (וגם את המצפון), הבנתי שהפכתי להיות הפרעה של עצמי. משועבדת עצמית לרגשות אשם. נראה לי שאני לא לבד. לדעתי, מדובר במסורת נשית עברית גאה. אני די בטוחה שגם נשות אבותינו שיצאו ממצריים הלקו עצמן על חטא על כך שלא הספיקו להחמיץ את הלחם. ניחא, לפחות בעניין הזה הן צדקו. מי שאחראי למצה באמת צריך להסתובב עם רגשות אשם כבדים. 


"זה מהפכני" אמרתי לעצמי "כמה פשוט! איך לא חשבתי על זה קודם?", "לכבוד חג החירות, אניח לרגשות האשם ואשחרר את עצמי". כן, מהפכני. זה גם הצליח - מיד הפסקתי לשטוף כלים.


כלומר, זה בערך הצליח. בדיוק נגמרו הכלים בכיור.

ואז עברתי לתלות כביסה. ואחר כך שטפתי את הריצפה.


כי אמנם עבדים אין בבית הזה, אבל גם משרתים, כמו שאמא שלי אומרת, לא בדיוק מסתובבים פה חופשי. 


וברוח החג, קציצות כרישה צמחוניות, נטולות רגשות אשם. בלי בשר, ובלי טיגון עמוק, שאחד האורחים בליל הסדר אמר עליהן שהן יכולות להמיר גם קרניבורים מושבעים.




קציצות כרישה (פרסה)


המצרכים (ל-20 קציצות):
החלק הלבן והירוק הבהיר משלוש כרישות גדולות (בערך קילו אחרי הסרת קצוות ועלים לא יפים)
בצל
ביצה
2 שיני שום
שליש צרור פטרוזיליה
1/4 כוס פירורי מצה (או לחם)
2 כפות קמח תפוחי אדמה
מלח, פלפל




להכנה
  1. שוטפים היטב את הכרישה, פורסים לאורך הגבעול ואז לחתיכות של 3 ס"מ בערך. מניחים בסיר גדול עם מים, מרתיחים ומבשלים עד שמתרכך, חצי שעה בערך.
  2. מסננים את הכרישה המבושלת וממתינים שהמים יתנקזו והכרישה תתקרר. עכשיו מגיע החלק הכי חשוב בהכנת הקציצות - יש לסחוט היטב את הכרישה. הכי טוב בתוך המסננת בתנועות של לישה. תוך כדי הכרישה גם תתפרק ולא תצטרכו לרסק או לטחון אותה. כמה שפחות מים בכרישה, ככה הקציצות יצאו יותר טובות.
  3. קוצצים דק את הבצל והפטרוזיליה ומרסקים את השום. אני פשוט מכניסה את הכל לתוך מעבד מזון וסוגרת עניין בכמה פולסים קצרים.
  4. מוסיפים לכרישה את הבצל, הפטרוזיליה, השום, פירורי המצה, קמח תפוחי אדמה, ביצה מלח ופלפל ומערבבים לתערובת אחידה. אפשר ורצוי ללוש.
  5. מחממים מעט שמן במחבת. צרים קציצות שטוחות מעט ומטגנים משני הצדדים עד שמשחים. מצננים על נייר סופג.
  6. מגישים עם טחינה-יוגורט.



גיוונים:
  1. התערובת הזו היא בסיס מצויין לגיוונים, ואפשר להכין איתה קציצות בכל דרך שאוהבים.
  2. לקציצות בשריות - מוסיפים 250 גרם בשר.
  3. ללביבות כרישה וגבינה - מוסיפים 150 גרם פטה מרוסקת ו- 100 גרם פרמזן מגוררת (אפשר גם תערובת גבינות אחרת, לפי הטעם).
  4. אם רוצים קציצות פחות דחוסות אפשר להוסיף תפוח אדמה מקולף וחתוך לבישול ולרסק אותו אחר כך עם הכרישה.
  5. למי שלא חובב בצל, שום, פטרוזיליה, (או שאין לו כוח לקלף, לרסק, לקצוץ) אפשר גם בלי, רק עם כרישה. 
  6. טחינה יוגורט מכינים כמו שמכינים טחינה, רק עם יוגורט במקום המים. 
חג חירות שמח! (ושלא תרגישו מופלים לרעה -  יש לי גם רגשות אשם על האיחור בהעלאת הפוסט). stay tuned!

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה