London bridge is coming down? (המשך המסע הקולינרי)

היה זה קיץ שלא ישכח ולא יסלח.

נראה לי שאיך שירדתי מהמטוס, עדיין מחייכת בגלל היום המדהים שהיה לי בלונדון, מישהו החליט ש- Over weight זה לא מספיק, ועל כל ההנאה הזו צריך ולשלם בגדול. ואני אומרת את זה מכיוון שמרגע שחזרתי למשרד, לא הפסקתי לעבוד כל הקיץ. אני לא מדייקת. הפסקתי לעבוד לפעמים. כדי לישון.

אני חושבת שהפנמתי שהמצב קשה כשהבן שלי אמר באחד הימים, כששוב אספתי אתו מאמא שלי אחרי שמונה בערב, אוחזת בצ'ופר כזה או אחר,  "את האמא שעובדת קשה הכי טובה בעולם".

אין מה לומר, הילד הזה יודע את דרכו לליבי ולארנקי. כי אין הרבה דברים שגורמים לי לפתוח את הארנק כמו יסורי מצפון אימהיים. קלישאה? אולי. אבל קלישאה יהודית במיטבה. מה שכן, אני חושבת שמאז הוא קיבל צ'ופרים בכל פעם שאספתי אותו באיחור, דהיינו, על בסיס יומיומי.

ואיך אומר הפתגם? All work and no play makes jack a dull boy? מתברר שזה נכון גם לבנות, לא רק לבנים. ככה זה כשכבמקום מתכונים מחפשים פסקי דין, במקום פוסטים כותבים מסמכים, ובמקום תמונות מצלמים נספחים. 

דומה איפוא, כי המסקנה המתבקשת היא אחת - הגיע הזמן לצ'יפור עצמי, בשלה העת לחופשה נוספת. במיוחד כשזו הקודמת השאירה כזה טעם של עוד. רגע לפני שאני עולה על המטוס לעבר הרפתקאות קולינריות חדשות (למעשה כמה חודשים טובים, אבל אין צורך תמיד להיצמד לעובדות היבשות), הגיע הזמן לקיים הבטחות, ולספר על אלה שכבר עברתי.

אז הנה - לונדון, המסע הקולינרי המלא.

כפי שתראו, זה אכן פלא, שעם כל מה שאכלנו, ה- London bridge לא נפל כשחצינו אותו.
*קישורים לאתרים בלחיצה על הכותרת

נוטיג היל

Portobello Road Market

האמת צריכה להאמר, למעט מסעדה אחת, לגביה יורחב בהמשך, המסעדות הלונדוניות לא הרשימו אותנו. השווקים לעומת זאת, היו עניין אחר לגמרי.

שוק פורטבלו

 בכל כתבה על לונדון מוזכר השוק הזה, ששוכן ברחוב הראשי של שכונת נוטינג היל. מה שלא כתוב בכל הכתבות, הוא שבהמשך הרחוב, אחרי שוק העתיקות והמציאות, שוכן שוק אוכל מעניין לא פחות (אם לא יותר). מגיעים אליו בדיוק בשלב שבו כבר עייפים מכל החפצים הלא אכילים בעליל שמוכרים בחלק הראשון של הרחוב.

שוק האוכל בפורטבלו

  נא להכיר, מלך הקוקוס

וזמרי החצר

Brick Lane Market

בריק ליין שוכן בלב האזור הבנגלי של לונדון באיסט אנד, ומורכב מערבוביה משעשעת של דוכני ושווקי מזון, ירידי מעצבים, חנויות וינטג' שוות יותר (וגם פחות), והרבה הרבה אוירה. כיוון שהוא פחות מוכר (קשה למצוא אותו על המפה של האנדרגראונד) יש שם הרבה פחות תיירים מהשוק בפורטבלו. 

פותחים את הבוקר ב-Brick Lane Bakery, עומדים בתור בשביל בייגל עם לקס או חלה קטנה ומודים לאלוהים על ההמצאות הקולינריות של אבותינו בגולה.

כדי שלא תהיו רעבים, אחרי כל המציאות בחנויות הוינטג' ודוכני המעצבים, אפשר לסור לאחד מכמה מפעלים או מחסנים ישנים שהוסבו לשמש שווקי אוכל. השווקים מורכבים מדוכני אוכל מכל ארץ שרק תוכלו לחשוב עליה, וגם כמה כאלה שלא.

דים סם מאודים עם בשר וירקות

מדגם לא מייצג של דוכני מזון

קינוחים מושחתים

קינוחים מושחתים 2 (ענני מרנג)

ולבעלי המצפון - קינוחים קצת פחות מושחתים 

Spitalfields Market

לשוק בספיטפילד הגעתי בטעות. בעודי מנסה למצוא את דרכי מהשוק בבריק ליין לתחנת האוטובוס, התחיל לרדת גשם ונכנסתי בטעות לתוך שלולית. חוויה לא נעימה כשלעצמה, ועוד פחות נעימה בנעלי סירה של קרוקס (הנעליים אמנם לא נרטבות, אבל זה בגלל שכל המים נשארים בתוך הנעל). חיפשתי מקום לספוג את המים מהנעל, נכנסתי לבית קפה קטן ופתוח לשני הצדדים, וכשיצאתי מהצד השני גיליתי שאני באמצע שוק ענקי. השוק הזה ברובו שייך לאמנים ומעצבים, ויצאתי משם עם כמה מציאות. אבל המציאה הכי גדולה היתה דוכן ענקי של פאדג', שהיה שווה כל שלולית לונדונית מצויה.

פאדג' 

YAUATCHA

המסעדה היחידה בה אכלנו ששווה היה לכתוב עליה הביתה, היא מסעדת דים-סם סופר טרנדית בלב הסוהו. המחיר בהתאם והמארח יתנשא מעליכם, אבל האוכל שווה כל פני. 
אם תגיעו בצהריים תוכלו להנות מעיסקית משתלמת למדי שגם חוסכת את כאב הראש למי שמתקשה עם תפריטים. התפריט פה ענקי, וקשה לדעת מה לבחור. מצד שני גם הסיכוי לנפילה הוא די אפסי.
אני נהנתי שם כל כך שחזרתי ביום האחרון בלונדון לארוחת פרידה. עכשיו אתם מבינים את החיוך שירדתי איתו מהמטוס.

מצד שמאל מעלה בכיוון השעון: שומאי חזיר ושרימפס, סטיקי רייס עטוף בעלה לוטוס, שומאי סקלופס

בשר צבי בבצק פריך

בפוסט הבא, שלא יאחר לבוא (בניגוד לזה האחרון), לחם קופים עם שום ופרמז'ן. Stay tuned.