יום שבת, 8 בספטמבר 2012

London bridge is coming down? (המשך המסע הקולינרי)


היה זה קיץ שלא ישכח ולא יסלח.

נראה לי שאיך שירדתי מהמטוס, עדיין מחייכת בגלל היום המדהים שהיה לי בלונדון, מישהו החליט ש- Over weight זה לא מספיק, ועל כל ההנאה הזו צריך ולשלם בגדול. ואני אומרת את זה מכיוון שמרגע שחזרתי למשרד, לא הפסקתי לעבוד כל הקיץ. אני לא מדייקת. הפסקתי לעבוד לפעמים. כדי לישון.

אני חושבת שהפנמתי שהמצב קשה כשהבן שלי אמר באחד הימים, כששוב אספתי אתו מאמא שלי אחרי שמונה בערב, אוחזת בצ'ופר כזה או אחר,  "את האמא שעובדת קשה הכי טובה בעולם".
אין מה לומר, הילד הזה יודע את דרכו לליבי ולארנקי. כי אין הרבה דברים שגורמים לי לפתוח את הארנק כמו יסורי מצפון אימהיים. קלישאה? אולי. אבל קלישאה יהודית במיטבה. מה שכן, אני חושבת שמאז הוא קיבל צ'ופרים בכל פעם שאספתי אותו באיחור, דהיינו, על בסיס יומיומי.

ואיך אומר הפתגם? All work and no play makes jack a dull boy? מתברר שזה נכון גם לבנות, לא רק לבנים. ככה זה כשכבמקום מתכונים מחפשים פסקי דין, במקום פוסטים כותבים מסמכים, ובמקום תמונות מצלמים נספחים. 

דומה איפוא, כי המסקנה המתבקשת היא אחת - הגיע הזמן לצ'יפור עצמי, בשלה העת לחופשה נוספת. במיוחד כשזו הקודמת השאירה כזה טעם של עוד. רגע לפני שאני עולה על המטוס לעבר הרפתקאות קולינריות חדשות (למעשה כמה חודשים טובים, אבל אין צורך תמיד להיצמד לעובדות היבשות), הגיע הזמן לקיים הבטחות, ולספר על אלה שכבר עברתי.

אז הנה - לונדון, המסע הקולינרי המלא.

כפי שתראו, זה אכן פלא, שעם כל מה שאכלנו, ה- London bridge לא נפל כשחצינו אותו.
*קישורים לאתרים בלחיצה על הכותרת

נוטיג היל
Portobello Road Market
האמת צריכה להאמר, למעט מסעדה אחת, לגביה יורחב בהמשך, המסעדות הלונדוניות לא הרשימו אותנו. השווקים לעומת זאת, היו עניין אחר לגמרי.

שוק פורטבלו
 בכל כתבה על לונדון מוזכר השוק הזה, ששוכן ברחוב הראשי של שכונת נוטינג היל. מה שלא כתוב בכל הכתבות, הוא שבהמשך הרחוב, אחרי שוק העתיקות והמציאות, שוכן שוק אוכל מעניין לא פחות (אם לא יותר). מגיעים אליו בדיוק בשלב שבו כבר עייפים מכל החפצים הלא אכילים בעליל שמוכרים בחלק הראשון של הרחוב.

שוק האוכל בפורטבלו

  נא להכיר, מלך הקוקוס


וזמרי החצר



Brick Lane Market



בריק ליין שוכן בלב האזור הבנגלי של לונדון באיסט אנד, ומורכב מערבוביה משעשעת של דוכני ושווקי מזון, ירידי מעצבים, חנויות וינטג' שוות יותר (וגם פחות), והרבה הרבה אוירה. כיוון שהוא פחות מוכר (קשה למצוא אותו על המפה של האנדרגראונד) יש שם הרבה פחות תיירים מהשוק בפורטבלו. 

פותחים את הבוקר ב-Brick Lane Bakery, עומדים בתור בשביל בייגל עם לקס או חלה קטנה ומודים לאלוהים על ההמצאות הקולינריות של אבותינו בגולה.


כדי שלא תהיו רעבים, אחרי כל המציאות בחנויות הוינטג' ודוכני המעצבים, אפשר לסור לאחד מכמה מפעלים או מחסנים ישנים שהוסבו לשמש שווקי אוכל. השווקים מורכבים מדוכני אוכל מכל ארץ שרק תוכלו לחשוב עליה, וגם כמה כאלה שלא.


דים סם מאודים עם בשר וירקות
מדגם לא מייצג של דוכני מזון
קינוחים מושחתים
קינוחים מושחתים 2 (ענני מרנג)
ולבעלי המצפון - קינוחים קצת פחות מושחתים 
Spitalfields Market

לשוק בספיטפילד הגעתי בטעות. בעודי מנסה למצוא את דרכי מהשוק בבריק ליין לתחנת האוטובוס, התחיל לרדת גשם ונכנסתי בטעות לתוך שלולית. חוויה לא נעימה כשלעצמה, ועוד פחות נעימה בנעלי סירה של קרוקס (הנעליים אמנם לא נרטבות, אבל זה בגלל שכל המים נשארים בתוך הנעל). חיפשתי מקום לספוג את המים מהנעל, נכנסתי לבית קפה קטן ופתוח לשני הצדדים, וכשיצאתי מהצד השני גיליתי שאני באמצע שוק ענקי. השוק הזה ברובו שייך לאמנים ומעצבים, ויצאתי משם עם כמה מציאות. אבל המציאה הכי גדולה היתה דוכן ענקי של פאדג', שהיה שווה כל שלולית לונדונית מצויה.


פאדג' 

המסעדה היחידה בה אכלנו ששווה היה לכתוב עליה הביתה, היא מסעדת דים-סם סופר טרנדית בלב הסוהו. המחיר בהתאם והמארח יתנשא מעליכם, אבל האוכל שווה כל פני. 
אם תגיעו בצהריים תוכלו להנות מעיסקית משתלמת למדי שגם חוסכת את כאב הראש למי שמתקשה עם תפריטים. התפריט פה ענקי, וקשה לדעת מה לבחור. מצד שני גם הסיכוי לנפילה הוא די אפסי.
אני נהנתי שם כל כך שחזרתי ביום האחרון בלונדון לארוחת פרידה. עכשיו אתם מבינים את החיוך שירדתי איתו מהמטוס.


מצד שמאל מעלה בכיוון השעון: שומאי חזיר ושרימפס, סטיקי רייס עטוף בעלה לוטוס, שומאי סקלופס

בשר צבי בבצק פריך
בפוסט הבא, שלא יאחר לבוא (בניגוד לזה האחרון), לחם קופים עם שום ופרמז'ן. Stay tuned.

יום שבת, 30 ביוני 2012

First we took Manhattan (יומן מסע מצולם לניו יורק ולונדון)

ניו יורק בלילה - מראה מגשר ברוקלין
כשחזרתי הביתה, אחרי שישה ימים בניו יורק וארבעה ימים בלונדון, ועוד לפני שפרקתי, ניגשתי למשקל. אני מסכימה שזה כנראה לא הדבר הכי חכם לעשות אחרי טיול שלא ניתן להגיד אותו, אלא כקולינרי, אבל התקשתי לשלוט בעצמי. שילוב של רפלקס מותנה עם צורך פולני בהלקאה עצמית אחרי שהרשית לעצמך להנות במקום לשבת לבד בחושך.

המשקל, אלקטרוני ומתוחכם, ובעל בטריה חדשה למדי, סרב להגיב. כרגיל, הקוסמוס בדרכו הפטרנליסטית היה קצת יותר חכם ממני. ככל הנראה הוא סבר שכמה שעות בלבד, אחרי ששילמתי overweight בשדה התעופה בלונדון, אני עדיין לא בשלה להתמודד עם המחיר האמיתי של ה- overweight מהטיול הזה.

אז כן, נסענו חברי הטוב ש' ואנוכי כשהנהנתנות והשחיתות חרוטות על דגלנו. לא פסחנו על אף שוק איכרים, יריד מזון, או מזנון מפורסם, ושירטטנו מסלולים הנעים בין דוכן המבורגרים ששמו נישא למרחוק, דרך מסעדות משפחתיות, ועד למסעדות יוקרה מעוצבות, שבהן המלצרים מתנשאים ומבטאם הצרפתי מותיר אותך מהנהן בתקווה שלא הזמנת כרגע את הבקבוק הכי יקר בתפריט היין. 

ולמי שדאג, תיבלנו את הטיול בקצת תרבות, אבל ממש בקטנה - מספר הופעות, סיורים ברחבי הערים, ואפילו נכנסנו למוזיאון אחד, שזה 100% יותר מכמות המוזיאונים שנכנסתי אליהם בכל נסיעותיי לחו"ל בעשר השנים האחרונות. הרי כבר אמרתי לכם, כזו אני, נהנתנית חסרת בושה וחסרת קולטורה.

אז הנה, my two cents, לגבי מקומות שאהבתי בניו יורק. בפוסט הבא, my two pennies worth, לגבי מקומות שאהבתי בלונדון.
*קישורים לאתרים בלחיצה על הכותרת

התור המשתרך מחוץ ל- Shake Shack מקיף חצי ממדיסון סקוור פארק, ולוקח בממוצע שעה. כדאי להגיע עם הרבה סבלנות, ומצויידים בשתיה. אבל מבצע זה מבצע, ההמתנה משתלמת ובגדול, ובינתיים תבנו רעב למה שנחשב על ידי רבים כהמבורגר הכי טוב בניו יורק. ואם כבר עמדתם בתור, תשקיעו בעצמכם - תוסיפו cheese fries ומילק שייק וניל או root beer float וכמו שש' אומר - תתפללו שאלוהים יסלח לכם.

את הצילומים של התור האין סופי חסכתי לכם


Eataly 

ל-Etaly, הממלכה של השף מריו באטלי, נכנסו אחרי שהגענו ל- Shake Shack בפעם הראשונה מורעבים וללא יכולת להתמודד עם התור האין סופי. הסתובבנו בין מוצרים המזון השונים ומעוררים התאבון, לבין שלל המסעדות שבמתחם והתקשינו להחליט מה נראה לנו טעים יותר. עד שנתקלנו ברוטיסרי, וב- Rib eye stake sandwich וידענו שמצאנו את ארוחת הצהריים שלנו. קינחנו בקפה ומבחר קטן מחנות השוקולד. אחת העסקאות המשתלמות בניו יורק. 

לא לדאוג, זו רק חצי מנה


קפה ושוקולד - כדאי להשאיר מקום לקינוחים שתפגשו בדרך
תעשו לעצמכם טובה, תבואו בחבורה ותזמינו דבר ראשון Peking duck. אחרי שתסיימו איתו, תחליטו אם בא לכם עוד משהו (אבל תוותרו על המרקים, לדעתי הם בכמה רמות מתחת לכל שאר המנות שמוגשות כאן). אנחנו התחלנו את הערב בסיור קטן בשוק של צ'יינה טאון, סיימנו בהליכה ברגל לגשר ברוקלין (ראו תמונה בתחילת הפוסט), במרחק כמה דקות, והרגשנו כמו דמויות בסרט על ניו יורק.

אני אומרת לכם שהברווז נתן חייו בשמחה למנה הזו

לפנות ערב בשוק הפירות בצ'יינה טאון (ואלה רק הפירות שהצלחתי לזהות)

Ed's Lobster Bar

למקום של אד הגעתי במקרה. שוטטתי מצ'יינה טאון לכיוון הסוהו, כשנתקלתי בשלט. מה אגיד לכם, my kind of place - קטן, עם אוירה מזמינה, אהבה לפירות ים ותפריט אלכוהול מוצלח. רק כשחיפשתי את המקום כדי לכתוב עליו התברר לי שמדובר במוסד ניו יורקי עם עוד שני סניפים. 

Oysters & Lobster ale

אצא לי השוקה

Union square farmers market

תבואו בבוקר רעבים,ותפתחו באיזה שוקו ממחלבה מקומית, או סיידר תפוחים, תמשיכו בלחם טרי, חריץ גבינה, ופטל או אוכמניות, ותקנחו בבראוניז או סקונס עם שוקולד וצימוקים. האפשרויות אין סופיות, הצבעוניות עושה טוב בלב, וזו הפתיחה המושלמת ליום קניות בניו יורק. ואם בקניות עסקינן, כדאי לפתוח את הקניות ב- DSW, חנות הנעליים המדהימה שבסמוך. כי איך אומרים -
If you're going to kick ass, you need kickass shoes!


הרבה כבר נכתב על השוק המקורה בצ'לסי, והגם שהניו יורקרים חושבים שהם הצליחו לשמור עליו בסוד, מדובר באחת האטרקציות היותר מוכרות לפודיס בניו יורק. כל אחד ימצא שם מה שהוא אוהב, מאוכל איטלקי, דרך מזון אורגני ועד לממתקי רטרו משנות ה- 70'. מה שכן, לא כולם יודעים, שאחרי או לפני הסיבוב בשוק, כדאי להיכנס ל- Lobster place, להזמין לובסטר שלם (או לובסטר רול להיסטניסטים שלא אוהבים לפרק דברים עם הידיים), לארוז אותו ב - high line box ולעלות לערוך פיקניק ב - High line הסמוך.


ולמי שהפרוטה מצוייה בכיסו - 

Nobu

תגיעו בצהריים, לפני השעה 14:00, אחרי סיבוב בצ'יינה טאון, סוהו או טרייבקה, ותזמינו את ה- Omakase ארוחת טעימות לפי בחירת השף. ככל הנראה השף בחר את המנות שלו לפני כמה שנים טובות, כי בשנת 2005 כשאכלתי שם בפעם הראשונה קיבלתי בדיוק את אותן מנות. זה לא ממש משנה, הן מדהימות ולא אכפת לי לקבל את אותן מנות, בדיוק, בכל פעם שאני מגיעה לשם. לצערי, החלטתי לנסות את העדשה החדשה שקניתי דווקא שם, ולכן התמונות יצאו מטושטשות משהו. אבל תנוח דעתכם, הן חגיגה לעיניים, לא פחות משהן חגיגה לחך.

BLT

מסעדת סטייקים מעולה, והפתיחה שלנו למסע הקולינרי בניו יורק. רק בשביל הלחם שהם מגישים שווה להגיע לכאן וגם הקוקטיילים משובחים. אנחנו עשינו טעות טקטית והזמנו שני סטייקים. זאת היתה טעות, כי למרות שהגענו רעבים ביותר, הצלחנו לסיים רק חצי מהמנות. לא מקום זול, בלשון המעטה, אבל שווה בהתחשב בזה שלדעתי המקום מצליח להתמודד עם פיטר לוגר האגדית, ובלי שצריך לנסוע לברוקלין.

כאמור - בפוסט הבא הגיגים על לונדון. Stay tuned!


יום שבת, 2 ביוני 2012

The city (& the woman) that never sleeps (על דאגות ובראוניז)

באמצע הלילה התעוררתי בבהלה, מחשש שמא הויזה שלי לארה"ב לא בתוקף. זה ישמע מוזר, אבל לא מדובר באירוע חריג. אני נוטה לדאוג לא מעט. לפעמים אני לא בדיוק יודעת למה אני דואגת, אז אני חושבת על זה רגע ומיד נזכרת בסיבות לדאגה. לזכותה של הדאגה הפעם יאמר, שהיא לא היתה משוללת הגיון, בהתחשב בזה שאני טסה לניו יורק בעוד 12 ימים (למעשה 11 ימים ו-15 שעות, אבל מי סופר).

העניין הוא שאצלי, דאגה יכולה להוביל לדאגה אחרת ותוך זמן קצר, נערכת אצלי בראש מסיבת דאגות שלא היתה מביישת אף מועדון בתל אביב. ככה לדוגמא, המחשבה על הויזה לארה"ב, גרמה לי לחשוב שאני לא באמת יודעת איפה הדרכון. העדרו של הדרכון גרם לי לחשוב שאולי אצטרך להוציא דרכון חדש ושיש לי רק עוד שבועיים עד הנסיעה להספיק לעשות את זה. המחשבה שיש לי רק עוד שבועיים עד הנסיעה, גרמה לי לחשוב על כל המשימות שאני צריכה להשלים לפני הנסיעה.

ולחשוב שכל הנסיעה הזאת נועדה כדי להתנתק קצת מכל הדאגות...

אז קמתי. חיפשתי את הדרכון. מצאתי אותו. בדיוק איפה ששמתי אותו. גיליתי שעוד יש לי קצת זמן לפני שהויזה תפוג. לא הרבה. חמש שנים בערך. וביססתי שוב את המסקנה שלדאוג לגבי בעיה עוזר לפתור אותה בדיוק כמו שנגינת מוצרט בפסנתר מסייעת בפתרון בעיות בפיזיקה מולקולרית. אפשר להעריך את הניסיון, אבל הוא לא ממש בכיוון.

אז לכבוד הנסיעה הקרובה לניו יורק, הנה המתכון של דגנית, אמא של גיסתי לבראוניז. אחד המאכלים הכי אמריקאיים שיש.


בראוניז של דגנית (מתכון מקורי)
המצרכים:
200 גרם שוקולד מריר
200 גרם חמאה
4 ביצים
1.5 כוס סוכר
2 שקיות סוכר וניל
1.5 כוס קמח
1.5 כפיות אבקת אפיה






להכנה:

  1. מחממים תנור ל- 180 מעלות.
  2. ממיסים את השוקולד והחמאה בקערה מעל סיר עם מים רותחים (באן מארי), או במיקרוגל. מניחים בצד לצינון.
  3. מקציפים את הביצים עם שני סוגי הסוכר. כשתפוח ובהיר, מוסיפים את השוקולד בהדרגה, תוך ערבוב או הקצפה במהירות נמוכה, עד שאחיד.
  4. מערבבים בקערה את הקמח עם אבקת האפיה ומוסיפים לתערובת הביצים והשוקולד. 
  5. כשאחיד, מעבירים לתבנית מלבנית מרופדת בנייר אפיה ומשומנת.
  6. אופים 40 דקות. בסיום האפיה פותחים את דלת התנור ומשאירים את העוגה להתקרר בתנור.
  7. מוציאים את העוגה, מסמנים ריבועים אך לא חותכים. מעבירים למקרר לכמה שעות ואפילו לילה.
  8. מוציאים מהמקרר וחותכים לריבועים. מומלץ לא גדולים מדי. מדובר בפצצת שוקולד משמעותית. 


פינת האינדבידואליסט:


המתכון מגיע עם הוראה מפורשת "לא לשנות ולא לאלתר". לא יודעת מה אתכם, אני לא מסתבכת עם חמות. גם לא עם זו של אחי.


ואם יש לכם המלצות לניו יורק, וגם ללונדון, הן יתקבלו בברכה ואולי יופיעו בהמשך בבלוג. Stay tuned.

יום ראשון, 27 במאי 2012

what goes up must come down (על חוק שימור האנרגיה וטירמיסו שמרים מצב רוח)

חודשים ניסה גריגורי, המורה שלי לפיסיקה בתיכון, להחדיר לראשינו חוקים בסיסיים שלפיהם, כך הוא טען, מתנהל העולם שסביבנו. אנחנו  מצדנו חשבנו שלאיש שחושב שגיוון אופנתי זה להחזיק מכנסי קורדרוי בחום בהיר ובחום כהה, כנראה אין מה ללמד אותנו על החיים. רק לאחרונה, בחלוף יותר מדי שנים, הצלחתי להבין שלפחות לגבי חוק שימור האנרגיה הוא צדק. 
חוק שימור האנרגיה קובע שאנרגיה איננה נוצרת יש מאין ואיננה אובדת, אלא עוברת מגוף לגוף ומשנה צורה. מתברר שיש לחוק הזה לא מעט יישומים בחיי היום יום. למעשה, החוק הזה גוזר מספר חוקי משנה, המבוססים כולם על אותו עיקרון.


לדוגמא, "חוק שימור השומן", המכונה גם "חוק שימור הישבן". בכל מקום שמישהו מאבד במשקל, מישהו אחר מעלה אותו. כן, איכשהו תמיד כשישבן אחד מצטמצם, ישבן אחר גדל. אין מה לעשות, "אנרגיה  אינה אובדת אלא עוברת מגוף לגוף ומשנה צורה". עכשיו לכי תנסי להילחם בחוקי הטבע ולהסביר שזה לא באשמתך, זו היא שרזתה והאנרגיה רק עברה אלייך ושינתה צורה (או ליתר דיוק את הצורה של הישבן שלך).


לא השתכנעתם? להלן דוגמאות נוספות:  "חוק שימור הכביסה". - לעולם, לעולם, לא משנה כמה כביסה תכבסו,  תתלו, תייבשו, תמיד יישאר סל כביסה מלא (ותמיד תהיה בו החולצה שאתם בדיוק צריכים לדייט); "חוק שימור הג'יפה" - מיד לאחר שהעוזרת סיימה לנקות את הבית הכלב יקיא, הילד יפיל את האוכל,על הרצפה ועוד כהנה אירועים שכל מטרתם לוודא שהבית לא יישאר נקי ליותר משעה (הזמן שבין סיום העבודה של העוזרת להגיעכם הביתה מהעבודה).


לכן, גם כשנתקלתי במחסום כתיבה בשבועות האחרונים, לא נלחמתי בו.  הבנתי ששעה שאני לא מצליחה לחבר מילה למילה, אי שם מישהו חווה פרץ יצירתיות, ולכו תדעו מה הוא יכתוב או ימציא לטובת האנושות. כזו אני, אלטרואיסטית, ומוכנה - To take one for the team. 


לעומת זאת כשאני מרגישה שהשלכות "חוק שימור הבאסה" הולכות  להתרגש על ראשי, אני נכנסת למצב מגננה ומכינה את הטירמיסו הזה, כשכשמו כן הוא, מרים (מצב-רוח) אל-על. כי חוסר יצירתיות וערימות כביסה זה בסדר - אבל שאת הבאסה יקח מישהו אחר בבקשה.






טירמיסו
*מבוסס על מתכון של אהרוני


המצרכים:


4 חלמונים
2/3 כוס סוכר
350 גרם מסקרפונה
2 חבילות שמנת מתוקה
2 כפיות תמצית וניל
חבילה ביסקוטים
כוס קפה (רצוי אספרסו או פילטר, אבל אני לא אספר אם תשתמשו בקפה מגורען)
4 כפות ליקר (ליקר קפה, בייליס, אפשר גם ויסקי)
אבקת קקאו 





להכנה:

  1. במערבל עם וו הקצפה, מקציפים את החלמונים עם הסוכר עד לקבלת תערובת תפוחה ובהירה (5 דקות).
  2. מוסיפים את הגבינה ומערבלים כדקה עד לקבלת תערובת אחידה. מעבירים לקערה.
  3. בקערת המערבל (אין צורך לשטוף) מקציפים שתי חבילות שמנת לקצפת יציבה.
  4. מוסיפים את תמצית הוניל. מקפלים פנימה את תערובת החלמונים והגבינה עד שהתערובת אחידה.
  5. מוסיפים את הליקר לקפה.
  6. טובלים את הביסקוטים בזריזות בקפה ומסדרים בשכבה אחת בכלי. אני באופן אישי כנראה לא זריזה מספיק, כי הביסקוטים תמיד מתפרקים לי. לכן, אני מסדרת אותם יבשים בכלי, ואז מרטיבה אותם בקפה באמצעות כף. שימו לב לא להטביע את הביסקוטים, אלא לראות שהם סופגים את הנוזל, ורק אז להמשיך הלאה.
  7. מניחים כמחצית מכמות הקרם על הביסקוטים.
  8. מפזרים קקאו (הכי טוב באמצעות מסננת קטנה).
  9. עורכים שכבה נוספת של ביסקוטים (טבולים בקפה או שמרטיבים אותם אחרי שמסדרים). מניחים את שארית הקרם ומחליקים יפה.
  10. מפזרים שוב קקאו.
  11. מכניסים למקרר למספר שעות כדי שהרכיבים יכירו ויתיידדו זה עם זה.

פינת האינדבידואליסט:

  1. אם במקרה יש לכם חברה מאוד טובה, שמאוד אוהבת טירמיסו, אבל היא בהריון (מקרה היפותטי לחלוטין), אפשר להשקיע ולהכין את הטירמיסו על בסיס זביונה במקום ביצים חיות. את החלמונים והסוכר מקציפים במיקסר ידני בקערה חסינת חום עד שהתערובת תפוחה. מניחים את הקערה מעל סיר עם מים ברתיחה עדינה (באן מארי) וממשיכים להקציף עד שהתערובת בהירה וסמיכה מאוד. מניחים להצטנן היטב לפני שממשיכים בהכנת הטירמיסו.
  2. בין השכבות אפשר לגוון ולפזר שוקולד מגורר, או ברס (אגוזים מקורמלים וקצוצים דק, להשיג בחנויות מתמחות).





בפוסטים הבאים, על הטיול הקרב ובא לניו יורק ולונדון. Stay tuned!








יום שבת, 21 באפריל 2012

Strawberry fields forever (על עקביות וגלידת תותים)

בכל אביב, ביום הראשון שהשמש יוצאת ומספיק חם ללבוש חולצה קצרה, אני נשרפת. זאת הודות לשני גורמים עיקריים. ראשית, העובדה שמכל מאגר הגנים שמסתובב אצלינו במשפחה שני האחים שלי קיבלו את מראה המאהב האיטלקי, ורק אני נתקעתי עם צבע עור שבא בשני מצבי צבירה בלבד: לבן ואדום. שנית, אני עקבית. ולכן בתחילת כל אביב אני נשרפת. ככה הבן שלי יודע שהגיע הקיץ. העובדה שאמא שלו נשרפת היא מבחינתו מסימני האביב לא פחות משהחצב מסמן את בוא הסתיו. הייתם מצפים שאפיק לקחים, אך מתברר שיש דברים שפשוט לא משתנים.
הנה קחו אותי. בגיל 32 כשהתגרשתי, חשבתי לעצמי, שהנה אני חוזרת לגיל 20, אבל עם כל הניסיון, החכמה והבגרות שצברתי. איזה אחרת ואיזה נעליים. מצאתי את עצמי בדיוק באותה נקודה וקלולס כשהייתי בגיל העשרה. כפי שאמרתי, דברים לא משתנים. צפוי אתם אומרים? עקבית אני עונה. ממש כמו עונות השנה.





אז לכבוד האביב שבא בעקביות כל שנה, הנה גלידת תותים קלה להכנה, שלא צריכה שום שינויים ומצליחה בעקביות בכל פעם. את התותים קטפתי במושב גאולים, ביום הראשון שלבשתי חולצה קצרה. חזרתי עם יופי של תמונות, שתי סלסלאות תותים, ועור בצבע אדום.




גלידת תות 


המצרכים:
כוס רסק תות (מרסקים את התותים במעבד מזון או מוט בלנדר)
3/4 כוס סוכר
1 חלבון ביצה


להכנה:
מניחים את כל החומרים בקערת המערבל עם וו הקצפה (בלון). מקציפים עד שמכפיל נפח והקצף עמיד. כדי לוודא שמוכן מרימים קצת עם כפית הפוכה ובודקים שהקצף אינו נופל או מתעקם. מקפיאים למשך לילה. היא כל כך קלה להכנה וכל כך טעימה, שכדאי מראש להתחיל עם כמויות כפולות ואפילו משולשות.


אם התותים לא ממש מתוקים, או שאתם מחובבי המתוק, אפשר להשתמש גם בכוס סוכר במקום 3/4 כוס.









יום חמישי, 12 באפריל 2012

Let my people go (על רגשות אשם וקציצות כרישה)

בבוקר שבת שלאחר ליל הסדר, קמתי עם רגשות אשם קשים בנוגע לניקיון הבית, לאחר שבאחרונה הזנחתי מעט את התחום. וכשאני אומרת מעט אני מתכוונת הרבה. מרבית הרצפות בבית שכחו איך נראה סמרטוט רצפה, ונפשם של חלק מן הרהיטים נקשרה באבק, מרוב שהם התרגלו אליו.


אז קמתי בשבת ובמקום לחייך לעצמי ולהתהפך לצד השני, חשתי חובה לקום ולנקות את הכלים שנשארו מהכנת קציצות כרישה לסדר. "אין ספק", אמרתי לעצמי, "משהו השתבש אצלך באופן חמור". ולא, אני לא מתכוונת לזה שערימת הכלים בכיור היתה מספיק גבוהה כדי שניתן יהיה לראות אותה גם בלווין טופוגרפי, אלא לרגשות האשם שלא נותנים לי מנוח.


למרבה הצער זה לא אירוע חריג. רוב הזמן אני נושאת עימי רגשות אשם כמו ארנק שלא ניתן לצאת את הבית בלעדיו. כשאני יוצאת מוקדם מהמשרד כדי לאסוף את הבן שלי, אבל גם כשאני נשארת לעבוד עד מאוחר; כשלא אכלתי מספיק טוב וכשאכלתי יותר מדי טוב; כשלא דאגתי שהוא יאכל מספיק טוב (והסתפקתי, אוי לבושה, בפיצה קפואה); שהזמנתי כרטיסי טיסה לניו יורק ביוני (מנהל הבנק ישמח וודאי לדעת שהוא בחברה טובה עם הבוס, כי משניהם לא נעים לי בהקשר הזה; אני אפילו מרגישה אשמה, שאני לא מצליחה לפרגן לעצמי בלי להרגיש אשמה.


וזו רק רשימה מדגמית ולא ממצה.

בעודי ממרקת את הסירים (וגם את המצפון), הבנתי שהפכתי להיות הפרעה של עצמי. משועבדת עצמית לרגשות אשם. נראה לי שאני לא לבד. לדעתי, מדובר במסורת נשית עברית גאה. אני די בטוחה שגם נשות אבותינו שיצאו ממצריים הלקו עצמן על חטא על כך שלא הספיקו להחמיץ את הלחם. ניחא, לפחות בעניין הזה הן צדקו. מי שאחראי למצה באמת צריך להסתובב עם רגשות אשם כבדים. 


"זה מהפכני" אמרתי לעצמי "כמה פשוט! איך לא חשבתי על זה קודם?", "לכבוד חג החירות, אניח לרגשות האשם ואשחרר את עצמי". כן, מהפכני. זה גם הצליח - מיד הפסקתי לשטוף כלים.


כלומר, זה בערך הצליח. בדיוק נגמרו הכלים בכיור.

ואז עברתי לתלות כביסה. ואחר כך שטפתי את הריצפה.


כי אמנם עבדים אין בבית הזה, אבל גם משרתים, כמו שאמא שלי אומרת, לא בדיוק מסתובבים פה חופשי. 


וברוח החג, קציצות כרישה צמחוניות, נטולות רגשות אשם. בלי בשר, ובלי טיגון עמוק, שאחד האורחים בליל הסדר אמר עליהן שהן יכולות להמיר גם קרניבורים מושבעים.




קציצות כרישה (פרסה)


המצרכים (ל-20 קציצות):
החלק הלבן והירוק הבהיר משלוש כרישות גדולות (בערך קילו אחרי הסרת קצוות ועלים לא יפים)
בצל
ביצה
2 שיני שום
שליש צרור פטרוזיליה
1/4 כוס פירורי מצה (או לחם)
2 כפות קמח תפוחי אדמה
מלח, פלפל




להכנה
  1. שוטפים היטב את הכרישה, פורסים לאורך הגבעול ואז לחתיכות של 3 ס"מ בערך. מניחים בסיר גדול עם מים, מרתיחים ומבשלים עד שמתרכך, חצי שעה בערך.
  2. מסננים את הכרישה המבושלת וממתינים שהמים יתנקזו והכרישה תתקרר. עכשיו מגיע החלק הכי חשוב בהכנת הקציצות - יש לסחוט היטב את הכרישה. הכי טוב בתוך המסננת בתנועות של לישה. תוך כדי הכרישה גם תתפרק ולא תצטרכו לרסק או לטחון אותה. כמה שפחות מים בכרישה, ככה הקציצות יצאו יותר טובות.
  3. קוצצים דק את הבצל והפטרוזיליה ומרסקים את השום. אני פשוט מכניסה את הכל לתוך מעבד מזון וסוגרת עניין בכמה פולסים קצרים.
  4. מוסיפים לכרישה את הבצל, הפטרוזיליה, השום, פירורי המצה, קמח תפוחי אדמה, ביצה מלח ופלפל ומערבבים לתערובת אחידה. אפשר ורצוי ללוש.
  5. מחממים מעט שמן במחבת. צרים קציצות שטוחות מעט ומטגנים משני הצדדים עד שמשחים. מצננים על נייר סופג.
  6. מגישים עם טחינה-יוגורט.



גיוונים:
  1. התערובת הזו היא בסיס מצויין לגיוונים, ואפשר להכין איתה קציצות בכל דרך שאוהבים.
  2. לקציצות בשריות - מוסיפים 250 גרם בשר.
  3. ללביבות כרישה וגבינה - מוסיפים 150 גרם פטה מרוסקת ו- 100 גרם פרמזן מגוררת (אפשר גם תערובת גבינות אחרת, לפי הטעם).
  4. אם רוצים קציצות פחות דחוסות אפשר להוסיף תפוח אדמה מקולף וחתוך לבישול ולרסק אותו אחר כך עם הכרישה.
  5. למי שלא חובב בצל, שום, פטרוזיליה, (או שאין לו כוח לקלף, לרסק, לקצוץ) אפשר גם בלי, רק עם כרישה. 
  6. טחינה יוגורט מכינים כמו שמכינים טחינה, רק עם יוגורט במקום המים. 
חג חירות שמח! (ושלא תרגישו מופלים לרעה -  יש לי גם רגשות אשם על האיחור בהעלאת הפוסט). stay tuned!

יום שבת, 24 במרץ 2012

If you cook it, they will eat (על אימהות, קציצות ורוטב בולונז)

היום, לפני שלוש שנים בדיוק, התגרשתי. לאחר טקס קטן ברבנות, שכלל בין השאר הרמת כתב הגירושין למעלה, והורדתו לארץ, סיבוב במקום, הכנסתו מתחת לבית השחי (בלי צחוק), פליקלאק לפנים, פליקלאק לאחור (עם צחוק) וכמה מילים בשפה נשכחת, הודיע לי אב בית הדין שהריני מותרת לכל אדם. "אני חושב שאת צריכה להיות קצת יותר בררנית מזה", לחש לי אחי, שהיה העד.

אלא שכל אותה העת ובשבועות שלפני כן, היה דבר אחד שהטריד אותי באמת. באופן מפתיע לא דובר בשאלות הרות גורל הנוגעות לחזרה לעולם הדייטים בגיל 32, מי יהרוג את הג'וקים, ומה יגידו השכנים של ההורים. הטריד אותי, מאוד, שאני לא יודעת להכין קציצות. ולמה, אתם שואלים, הוטרדתי מהעניין הפעוט הזה? או, התשובה היא פשוטה, מדובר בהליך לוגי שמוביל למסקנה ברורה, והולך בערך ככה:

1. הלשעבר היה אחראי על הבישולים בבית (והיה טוב בזה).
2. עם פרידתנו היה ברור שהאחריות לעניין, תעבור אליי.
3. ילדים אוכלים קציצות.
4. אני לא יודעת להכין קציצות.
5. הילד לא יאכל קציצות.
6. איך אני יכולה להיות אמא טובה, אם הבן שלי לא אוכל קציצות?

עכשיו, העובדה שהילד, שהיה אז בן ארבע וחצי, ממילא מעולם לא אכל קציצות בבית, אלא רק אצל הסבתא שלו, שממנה כידוע לא התגרשתי, לא ממש הפריעה לי. כעורכת דין גאה, לא נתתי לעובדות לבלבל אותי. היה ברור לי שאם לא אלמד להכין קציצות, יצחק קדמן ידפוק על דלתי, מלווה בעובדים סוציאליים, ויודיע שאולי אני מותרת לכל אדם אך בוודאי שאיני מותרת לגדל ילדים.
במילים אחרות, מדובר בסוג מתקדם מאוד של הדחקה, במסגרתה בחרתי להיות מוטרדת מאוד מעניין הקציצות, תוך התעלמות מוחלטת מכל הדברים שבאמת צריכים להטריד אותי. אם תרצו, מנגנון הישרדותי קדמוני. אני די בטוחה שגם האדם הקדמון, בעוד הדינוזאור שועט לכיוונו, היה מאוד מוטרד מהשאלה האם זכר לכבות את המדורה במערה, ופחות מהעובדה שיחסי הכוחות מול הדינוזאור, איך נגיד, לא ממש לטובתו.

אז ניסיתי להכין קציצות. השקעתי בזה זמן רב, מחשבה, מחקר מקדים והררי בשר טחון. התוצאה היתה, בכל פעם, מאכזבת. בין לבין, כדי שהילד לא ירעב בכל זאת, הכנתי בולונז. ככל שכשלתי בתחום הקציצות, כך השתפר הבולונז. מתברר שרגשות אשם הם יופי של תבלין. 

על עניין הקציצות לא השתלטתי עד לאחרונה כשגיליתי את התיבול האסייתי (ככה שגם את הקציצות האלה הילד לא אוכל). מה שכן, מתברר שילדים יכולים לגדול גם על פסטה, ועכשיו את בולונז אנחנו מכינים ביחד.


רוטב בולונז עשיר

המצרכים:

1/2 כוס שמן זית
2 בצלים בינוניים קצוצים דק
6 מקלות סלרי קצוצים דק
2 גזרים מגוררים גס
שורש פטרוזיליה מגורר גס
6 שיני שום מעוכות
3 פלפלים צבעוניים חתוכים לקוביות קטנות
500 גרם בשר טחון
1 כוס יין אדום
חבילה (100 גרם) רסק עגבניות
1 כוס ציר בשר (ולאמהות עסוקות מים עם כף אבקת מרק)
1 (800 גרם) קופסת עגבניות מרוסקות 
1/2 כוס רוטב ברביקיו (לא הכרחי)
מלח, פלפל, אגוז מוסקט

*מומלץ מאוד להכין את כל המצרכים מראש, ליד הכיריים. אחרי עבודת הקילוף, החיתוך והגירור, נשאר בעיקר להוסיף את המצרכים לפי הסדר ולערבב מדי פעם.

להכנה:
  1. מחממים את שמן הזית בסיר גדול, וכשחם מוסיפים את הבצל, הסלרי, שורש הפטרוזיליה, הגזר והשום. מאדים כמה דקות עד שהבצל והסלרי הופכים שקופים.
  2. מוסיפים את הפלפלים ומאדים כחמש דקות נוספות.
  3. מוסיפים את הבשר, מפוררים ומבשלים עד שהוא מתבשל ולא נראים חלקים אדומים. ממליחים.
  4. מוסיפים את כוס היין, מרתיחים ומצמצמים את הנוזלים, כעשר דקות. מערבבים מדי פעם.
  5. מוסיפים לרסק העגבניות מים רותחים כדי להשלים את כמותו לכוס. מוסיפים את תערובת הרסק והמים, ואת כוס הציר לסיר. מרתיחים ומצמצמים שוב, עד שתישאר כוס נוזלים בסיר. עניין של רבע שעה בערך.
  6. מוסיפים את העגבניות המרוסקות ואת רוטב הברביקיו. ממליחים, מפלפלים ומוסיפים אגוז מוסקט. 
  7. כשרותח, מעבירים לאש הכי נמוכה, מכסים, ומבשלים כשעתיים. מערבבים מדי פעם.
  8. אם אתם מכינים את הרוטב לילדים, זה השלב שבו כדאי, אחרי צינון קל, לטחון את הרוטב באמצעות מוט בלנדר (כי רוב הילדים לא מתלהבים מחתיכות של ירקות ברוטב פסטה שלהם).
  9. מתקבל סיר ענקי של רוטב. אצלי בבית מקפיאים במנות של מצקת וחצי, שמתאימות לסיר פסטה שמספיק לאמא וילד רעבים.

פינת האינדבידואליסט (כי כולם עובדים לפי המתכון ורק אתם מיוחדים):
  1. אפשר להשתמש באיזה ירק שאתם אוהבים וגם לשנות את הכמויות. אני אפילו הוספתי כמה כרישות חתוכות דק ויצא מעולה. 
  2. לא חייבים להשתמש בשורש פטרוזיליה. אני פשוט מתעצלת לקצוץ את העלים. אבל אם אתה מתעקשים, אז תוסיפו צרור של פטרוזיליה קצוצה בסוף הבישול.
  3. אפשר להשתמש בכל סוג יין שנשאר לכם (כן, כולל יין קידוש וכולל קווה או למברוסקו, עובד מצויין, באחריות).
  4. הרוטב הזה הוא בסיס מצויין ללזניה. 


בפוסטים הבאים, כיצד בכל זאת פיצחתי את מסתרי הקציצות. STAY TUNED.

יום שבת, 17 במרץ 2012

Exercising is a skinny b... - part 2 (אננס ופרגיות בקארי ירוק ואגוזי קשיו)

תקציר הפרקים הקודמים: אלופת העולם ברכישת מינויים לחדרי כושר מבלי לנצל אותם, להלן - אני, חירפה נפשה ונפש חברתה והלכה לנסות ביקראם יוגה. המסקנה היתה ברורה, יוגה אולי מרגיעה את ההודים, אבל לי, שלא מגיבה טוב אפילו לאוכל הודי, היא מביאה את הסעיף. ג'ינס היעד חייך אליי בהתנשאות שעה שאפסנתי לידו את מזרן היוגה. 

חזרתי לחפש תחום התעמלות שבו אוכל להתמיד ולהגיע להישגים, ברמה הדומה לזו שהשגתי בתחום הפיכת מכשירי ספורט למתלי מעילים (הישג מרשים שהגיע בעת הזו להליכון, מכשיר ירכיים ומכשיר לכפיפות בטן). אז החלטתי ללכת לסטודיו למחול. אני אוהבת לרקוד, ועד לאחרונה גם חשבתי שאני רוקדת לא רע. לא מדונה הבאה, אבל די חיננית. זה היה כמובן, לפני שראיתי את קלטת הוידאו של החתונה של מ', שבה נצפיתי מבצעת מה שניתן לתאר רק כוריאציה הזויה של דיסקו. לא סתם דיסקו, שנות ה- 70 א-לה בי ג'יז. לא סתם בי-ג'יז, אלא בי-ג'יז בימים הטובים שלהם, כשהם לקחו את הכדורים השמחים. אוי לבושות. אבל שוב, כהרגלי אני סוטה מהנושא. 

למרבה המזל נרשמתי לסטודיו לפני שראיתי את הקלטת, וניסיתי לבחור שיעור ריקוד. כיוון שכידוע אני אלופה עם מדליות מלוא הארון, החלטתי ללכת ישירות על ספורט אתגרי, ונכנסתי לשיעור Pole dancing. למי שלא מכיר, מדובר בהתעמלות המבוססת על ריקודי חשפניות, תוך הבטחה מרומזת לפיה אם לא תפלי מהעמוד, יפלו הקילוגרמים מעלייך.  אחסוך מכם את התיאורים הקשים. בואו נסתפק בזה שהגעתי כל כך מהר לרצפה בכל כך הרבה זויות שונות, שנדמה לי שגיליתי כמה דרכים שכבאים צריכים לשקול ברצינות כדי לקצר את זמני ההגעה שלהם לשריפות. בעודי מחליקה במהופך ורואה את הרצפה מתקרבת אליי במהירות מדאיגה, בלי שום יכולת לעצור, צמחה בי הערכה מחודשת לחשפניות שעושות את זה בלי בגדים ובלי ליפול. אין מה לומר, They work hard for the money!


למחרת בבוקר, דאובה ונושאת סימנים כחולים על מרבית חלקי גופי, החלטתי שעמודים זה סבבה בספרים, אבל לא בשביל ריקודים. אז הלכתי לכיוון אחר - ריקודי מחזות זמר. אני וזמר תמיד הסתדרנו, ובתוך תוכי (וגם קצת  בחוץ) אני הרי דרמה קווין רצינית. אין ספק, אמרתי לעצמי, זה  התחום בשבילי. כשפגשתי את אפי, המדריך, הבנתי שיש לי עוד כמה דברים ללמוד, גם בתחום הריקוד, אבל גם בתחום הדרמה קווין.


הכל היה טוב ויפה (עם הרבה נוצצים ואבק כוכבים), ואני חשבתי שארקוד לי את הדרך אל הכושר (ואולי אפילו את האושר). ואז הסטודיו פשט את הרגל. ואני לא מתכוונת במובן השפאגטי של המילה. אני מתכוונת לזה שיום אחד הגעתי לשיעור, והסטודיו היה סגור. עם שלט קטן שאומר "סגרנו". ועם כל הכסף ששילמתי עבור מנוי שנתי, בכיס של המנהלת, שהתעופפה לה בפירואטים חינניים מי יודע לאן. 


ניחא, אמרתי לעצמי, אלוהים מדבר אליי, והוא לא רוצה שארקוד. בדיעבד, אחרי שראיתי את הקלטת מהחתונה של מ', הבנתי שהוא צודק כנראה. נתתי לעצמי אות הצטיינות יוצאת דופן בתחום ההתעמלות הרגיל שלי, רכישת מינויים מבלי לעשות בהם שימוש, והלכתי לרכוש מכשיר התעמלות חדש, כי הבנתי שחסר לי מתלה גם לתיקים. 


בהתאם למסורת וברוח ההתעמלות, גם הפעם מנה שמשלבת חלבונים (לבניית שרירים) ופחמימות (בשביל האנרגיה). וגם הפעם, לשם האיזון בין כל אבות המזון, הרוטב כולל לא מעט שומנים בדמות קרם קוקוס. כי גם מחול, ובפרט למי שלא רוצה ליפול, דורש לא מעט איזון.




אננס ופרגיות בקארי ירוק ואגוזי קשיו

* יש הרבה מתכונים ברשת למנה הזו. אחד המוצלחים שבהם הוא של על השולחן (גיליון יוני 2011), עליו התבססתי, עם קצת התאמות שלי.

המצרכים:

500 גרם פרגיות חתוכות לקוביות
1/4 כוס שמן תירס
2 כפות סוכר לבן
1 כוס קוביות אננס (טרי או משומר)
2 כפיות משחת קארי ירוק (למי שלא חובב חריף אפשר להסתפק באחת)
3 שיני שום פרוסות
1 כף קורנפלור
כוס חלב קוקוס
סרט קליפה מ-2 לימונים
מיץ סחוט מלימון אחד

1/2 צרור כוסברה קצוצה דק (לא חייבים למי שלא אוהב)
50 גרם אגוזי קשיו קלויים קצוצים גס 

מלח, פלפל


להכנה:

  1. מחממים מעט שמן בווק או במחבת, מוסיפים סוכר ומערבבים שתי דקות להמסה. מוסיפים את קוביות האננס ומטגנים  לזיגוג עד שהוא מזהיב מעט. מוציאים ושומרים בצד. 
  2. מוסיפים את הפרגיות לאותו המחבת וצולים עד להזהבה, מוציאים ושומרים בצד.
  3. מחממים מעט שמן, מוסיפים את הקארי ומערבבים עד שעולה ריח. מוסיפים שום וקורנפלור ומערבבים.
  4. מוסיפים את חלב הקוקוס למחבת תוך כדי ערבוב ומביאים לרתיחה. אם נוצרים גושים של קארי מפרקים אותם עם כף עץ.
  5. מוסיפים מיץ וקליפת לימון, כוסברה ומלח ופלפל ומבשלים עוד 3 דקות.
  6. מחזירים את הפרגיות לרוטב, מביאים לרתיחה ומבשלים 10 דקות עד שהעוף מוכן. מוסיפים את האננס והקשיו ומערבבים. מגישים עם אורז מלא.

אורז מלא



מצרכים:


1 כוס אורז מלא
1/4 2 כוסות מים
מעט שמן
מלח

להכנה:

  1. מחממים את השמן בסיר, מוסיפים את האורז ומטגנים שתי דקות.
  2. מוסיפים את המלח.
  3. מוסיפים את המים ומביאים לרתיחה.
  4. כשרותח, מכסים חלקית את הסיר, מנמיכים את האש ומבשלים עד שאין עוד מים בסיר (כ- 45 דקות). 
  5. בודקים בכף עץ שלא נותרו מים בתחתית הסיר, מכבים את האש ומניחים מכוסה למשך רבע שעה נוספת.


בפוסטים הבאים: הבולונז הכי טעים שיש, המשך הפרוייקט המשפחתי עם פוסט על בראוניז, וסיום הטרילוגיה על מסעותיי בעקבות הכושר. Stay tuned!