אשה בורחת מבשורה - סיפורה של מנה (פוסט ויזואלי נטול מתכון)

כשפרסמתי את הפוסט הראשון, שאל אותי מישהו בתגובה, איזו בשורה אני נושאת עימי, שאין בעשרות בלוגים אחרים. אני מצדי השבתי שהיחיד שאני מכירה שנשא עימו בשורה היה ישו, שגם אותו לא בדיוק הכרתי באופן אישי, ושבכל מקרה, למיטב ידיעתי, זה לא ממש קידם אותו בחיים. במחשבה שניה, וכמו שחברי י' ציין, בכל זאת הבלוג שלו היה אחד הפופולאריים בכל הזמנים. דיון מעניין, אבל אני סוטה מהנושא.

אז גילוי נאות - הבלוג הזה לא נושא עימו בשורה, והוא אכן מצטרף לעשרות אם לא מאות ואלפי בלוגי אוכל ברחבי העולם. אני חושבת שמה שמשותף לכל האנשים האלה, וגם לי, הוא שאנחנו לא נושאים עימנו בשורה, אבל אנחנו כן אוהבים מאוד אוכל. להסתכל, להריח, לטעום, לצלם, לבשל. ולאכול. אנחנו מאוד, מאוד, אוהבים לאכול.

מה שמייחד אותנו מכל מיליוני האנשים האחרים שאוהבים אוכל, הוא שאנחנו גם מרגישים צורך לחלוק את האהבה שלנו עם העולם. יש שיגידו שאנחנו בעלי אישיות אקסטרוורטית*. שיגידו, זה עדיף על פרברטית.

אז כיוון שאני אוהבת אוכל, וכבר סיכמנו שמסיבה לא ברורה אני מרגישה צורך לחלוק את החוויה הזו עם אחרים, חיפשתי דרך לעשות את זה. ככה הגעתי לצילום.

הכל התחיל ביום שהכנתי מקרונים (העוגיות, לא הפסטה). כן, כן, אימת כל אופה באשר הוא. פרוייקט מסנן בכל תוכנית בישול-ריאליטי שמכבדת את עצמה. המון עבודה, בשביל עיגול קטן אחד. ועונג צרוף בכל ביס. 

אז כאמור הכנתי מקרונים (על פי המתכון המעולה של מיה מבצק אלים, שעשתה דוקוטורט בנושא). אל יקל בעיניכם הדבר. מדובר בפרוייקט שמתחילים אותו שלושה ימים מראש, הוא מורכב מזיליון חלקים, וכמו כל פרוייקט אטום אחר, הוא יכול להשתבש בכל רגע, והתוצאה תהא הרת אסון. אלא שהם הצליחו המקרונים. ממש. עם רגל קצף והכל. כמו בתמונות. כלומר, כמו בתמונות של כולם חוץ משלי. בתמונות שלי הם יצאו כמו עוגיות סנדביץ' של שלוש חבילות ב- 10 ש"ח. יומיים עבודה, וכל מה שמקבלים בתמונות זה עוגיות סדנביץ'?

ברגע הזה הבנתי שאני צריכה עזרה ודחוף, וככה הגעתי לקורס סטיילינג וצילום מזון של דניה ויינר ודיאנה לינדר (ממתכוניישן). הן עזרו לי למצוא את הדרך להעביר את ההנאה שלי מאוכל בתמונות. מכירים את הפתגם "where there is a will there is a way"? אז אצלי זה עבד קצת להיפך. ברגע שמצאתי את הדרך, התעורר בי הרצון לשתף אחרים. וכיוון שבדרך כלל גם יש לי מה להגיד בכל מיני נושאים, חשבתי שזו הזדמנות טובה לא פחות מאחרות, לשתף גם בזה. 

ולמה אני חופרת לכם? (לא חופרת, אומר א', מדקדקת בפרטים...) גם כדי לנסות להסביר קצת מה אני עושה פה, וגם כי ביום חמישי האחרון השתתפתי בסדנת צילום וסטיילינג - On Location, של דניה ודיאנה, בשיתוף עם ה - Kitchen Market בנמל תל אביב. לאנשים כמוני - ארבע שעות של עונג צרוף. בחרנו מנה וליווינו אותה שלב אחרי שלב, מחומרי הגלם בשוק, דרך ההכנה במטבח, ועד למנה המוגמרת, שהיתה טעימה כמו שהיא יפה. אז הנה, לאוהבי האוכל באשר הם, סיפורה של מנה.


ובהזדמנות, סורו ל- Kitchen Market. יופי של מקום!


פולנטה, עם פירות ים, ארטישוק, ברוקולי ואפונה


סיור בשוק -

תנו כבוד לארטישוק - 

במטבח -

כמה יפה, ככה טעים!

בפוסט הבא, חזרה לשגרה. פרוייקט מתכונים חגיגי לוולנטיין. stay tuned.

* אישיות פתוחה, מוחצנת , בעלת אינטרקציה מרובה עם הסביבה וצורך להתבלט

Good things come to those who wait (על מאבקים צודקים ופשטידת בצל)

זה לא סוד שאני מנהלת יחסי אהבה שנאה עם המשקל שלי. כלומר עם המשקל שלי אני בסדר גמור, זה רק המכשיר שליד המיטה שמתעקש להרגיז אותי בכל פעם מחדש, למרות שלא עשיתי כלום. מה לעשות ש"כלום" הוא ענף הספורט החביב עליי? במילים אחרות אפשר לומר שיחסינו לאורך השנים ידעו עליות ומורדות, תרתי משמע. 

לזכותו של המשקל צריך לומר שבשנים האחרונות הצלחנו לשמור על סטטוס קוו. אני מצדי עבדתי מאוד קשה בחדר כושר וליקקתי חסות כל היום, והוא מדי פעם כינס וועדה והפחית לי 1/3 קילו על התנהגות טובה. 
זה לקח הרבה (!) זמן, אבל מסלט לסלט משקלנו ירד, והמכשיר ליד המיטה, הופתע בכל פעם מחדש, לא פחות ממני, לראות מספרים שהוא לא זכר שקיימים. המגמה המבורכת קיבלה תאוצה בחודשיים האחרונים במקביל ללימודי הצילום, כשגיליתי לפתע שאני כל כך שקועה בשיעורים שאני שוכחת לאכול. אני. שוכחת לאכול. אני אף פעם לא שוכחת לאכול. רק נשים מעצבנות בסקיני ג'ינס שוכחות לאכול. אנחנו שונאים נשים מעצבנות בסקיני ג'ינס ששוכחות לאכול!

השיא היה בשבת האחרונה כאשר נטלתי נפשי בכפי, ושלפתי מהארון את "הג'ינס". "הג'ינס" נרכש לפני שש שנים כ"ג'ינס יעד". מישהו פעם אמר לי שתוכנית עבודה טובה היא כזו שמציבה יעדים שבסוף השנה לא עומדים בהם במלואם. אם ככה, מדובר היה ביופי של תוכנית עבודה. פורצת דרך ומקדימה את זמנה. בשש שנים. 

והוא התאים הג'ינס. בחיי. למעשה, ש' חברי הג'ינג'י האהוב, אחרון הרווקים המוהיקנים בין חבריי, ושותפי לעלילות בעיר הגדולה, העיר שהוא קצת גדול. (כבר אמרתי לך כמה שאני אוהבת אותך ש'? אוהבת אותך. מאוד!)

טובת לב ומראה איפה, חשתי שבשלה העת לבחון מה מצבי במחשבון ה- BMI, הקרוב לביתי. סרתי אל הגוגל, פתחתי את המחשבון הראשון שנגלה לעיני, הזנתי את הנתונים (בלי לרמות) והמתנתי לתוצאות. שוד ושבר! עליתי על מחשבון שמטרתו הדרת נשים. לא, כי אין אישה שמסוגלת להסתכל על התוצאות האלה ואחר כך לצאת מהבית. "המשקל שלך הוא משקל יתר" הודיע לי המחשבון, וככל הנראה מתוך מחשבה שלשם איזון יתר המשקל אני סובלת מחסר הבנה, צירף איקס אדום גדול. אבל הוא לא הסתפק בזה, לא, לא. מדובר במחשבון שרוצה לוודא שהבנת אותו היטב. "78% מהנשים רזות יותר ממך" הודיע לי ברוב חשיבות עצמית. "73% מהנשים בגיל שלך רזות יותר ממך" דאג שהמסר יובן היטב. "79% מהנשים בגובה שלך רזות יותר ממך" נעץ את המסמר האחרון בארון.
עכשיו, אני אמנם מחזיקה מעצמי בחורה מיוחדת, אבל יש דברים שאת רוצה להיות בהם בדיוק כמו כולן. בדיקה קצת יותר מעמיקה גילתה שמדובר בהפרש מאוד קטן, כל כך קטן שאפשר לספור אותו על (פחות מ-) אצבעות כף יד אחת, אבל הנזק כבר נעשה. עכשיו זה כבר אישי. זו הכרזת מלחמה, ואני בהחלט מתכוונת לנצח!

ולא, אני לא מתכוונת להפוך את הבלוג הזה למחשבון קלוריות, או לבלוג מתכונים דיאטטיים, רחמנא ליצלן. החיים קצרים מדי לאוכל דיאטטי ולא טעים!

אז הנה פשטידת בצל ופיצפוצי אורז (כן, מה ששמעתם, פיצפוצי אורז), המכונה על ידי חברותיי "הפשטידה הטעימה ההיא". כלום הכנה, טעימה בטירוף, ויכולה להיות גם רזה וגם שחיתותית, לפי מצב הרוח. בדיוק כמוני :-)

פשטידת בצל ופצפוצי אורז (רזה או שחיתותית לבחירתכם)


לתבנית פאי עגולה (או תבנית כיכר)


מצרכים:


4 בצלים גדולים (קצוצים לא גס ולא דק. כמו שהייתי מכינים לסלט).
שמן להשחמת הבצל (כף, שתיים, לא יותר)
3 כוסות פצפוצי אורז (למצוא במדפים של מוצרים הבריאות. יש עם סוכר ובלי סוכר ושניהם מוצלחים, אבל בכל מקרה, לא אלה המסוכרים לילדים ובטח לא בטעמים)
2 ביצים
1 קופסת קוטג' (אני משאירת את האחוזים לבחירתכם)
1 קופסת גבינה לבנה (כנ"ל)
מלח, פלפל (ולמי שאינם אניני טעם, חצי כפית אבקת מרק)


הכנת הפשטידה:

1. מחממים תנור ל- 190 מעלות.
2. מחממים מחבת גדולה, ולאחר שהיא כבר חמה מוסיפים את השמן ונותנים לו להתחמם עוד קצת. 
3. מוסיפים את הבצל למחבת ומתחילים לאדות, תוך כדי ערבוב. בהתחלה לא יקרה כלום, כי זה הרבה בצל. בהמשך הוא יהפוך שקוף, ואחרי 10 דקות בערך הוא יתחיל להשחים. מהרגע הזה, זו בחירה שלכם, כמה שיותר שחום יותר טעים לדעתי. מה שכן, את השריפות תשאירו לקלוריות בחדר כושר, בצל שרוף זה לא טעים.
4. בקערה מערבבים את פיצפוצי האורז, הביצים, הגבינות, מלח, פלפל (או אבקת מרק - לא הכי אנין, אבל ממש טעים) ומוסיפים את הבצל השחום.
5. מעבירים לתבנית ומשטחים. אם אתם משתמשים בתבנית סיליקון לא צריך לשמן, ואם בתבנית אחרת שמנו אותה קלות, למנוע הידבקות.
6. אופים 45 דקות לתבנית פאי, או - 55 דקות לתבנית כיכר, עד שמשחים יפה.

פינת האינדבידואליסט (כי כולם הולכים לפני המתכון, אבל אתם מיוחדים)

1. מה שטוב בפשטידה הזו, הוא שבאמת כל דבר הולך בה. אין קוטג', שימו שמנת. נגמרה הגבינה, תשתמשו ביוגורט. ככה גם אפשר לשלוט באחוזי השומן.
2. אני לפעמים מגררת שאריות גבינת קשקבל או פרמז'ן, כשבא לי קצת לגוון.
3. לא רוצים להשחים בצל? (כן אני יודעת, אתם פשוט נורא עסוקים ופופולריים ואין לכם זמן לעמוד רבע שעה ליד הכיריים). אפשר להשתמש ב 3/4 כוס - כוס בצל מטוגן, או מיובש, במקום בבצל המושחם. 

Sanity is totally overrated (עוגת שוקולד למקרי חירום)

בין המינוס לפלוס, בין הילד ללשעבר, בין עורכי דין לשופטים, לפעמים קצת קשה לשמור על שפיות. תוסיפו לזה ניסיון לנהל סוג של חיים אישיים, ואפשר לוותר על שפיות ולהתחיל לדבר על שגעון בעצימות נמוכה (ביום טוב).

רוב הזמן אני מרגישה שיש כמה אנשים שמדברים בראש שלי. כל אחד על עניין אחר. זה על הקריירה המקרטעת משהו, זה על התיק המציק, זה על תרגיל הצילום שעוד לא התחלתי להכין וזה על מתי כבר תחזרי לעולם הדייטים. בקיצור, הבנתם את הרעיון, יש שם די הרבה רעש, וגם זה כשהם עושים טובה ומדברים כל אחד עם עצמו ולא אחד עם השני.

אז פיתחתי כמה דרכים לשמור על שפיות. כשאני מתעמלת, הקולות מנמיכים ווליום כדי שאני אוכל להקשיב לפליי-ליסט. ככה גם כשאני מתחילה לבשל בשביל לצלם (וגם לאכול ואולי לפרסם). לכמה שעות, כמו שאומרים, I used to be schizophrenic but now we are ok.

אבל כשהמצב ממש קשה, ג' מציל אותי. ג' הוא החבר הכי טוב שלי. הוא הטלפון הראשון בסוף של יום מוצלח, או כשירדתי קילו במשקל, או כשמשהו הצליח בדיוק כמו שרציתי. הוא גם הטלפון הראשון אחרי דייט הזוי במיוחד, כשהלשעבר שיחיה מרגיש צורך להזכיר לי למה התגרשנו, או כשאני צריכה דחיפה לא עדינה לכיוון חדר הכושר. 
ג' נותן לי לבחור לאן יוצאים כשנפגשים, להזמין בשביל שנינו בדיוק מה שאני רוצה לאכול, ובלי שאני אומרת כלום הוא גם יודע אם אני במצב רוח לוודקה או לקאווה עם קסיס. (כן, גם אלכוהול זו שיטה לא רעה לשמור על השפיות, מצד שני אנחנו גם רוצים לשמור על הכבד)
אז כשהחלטתי להקדיש את הפוסט הראשון שלי לשוקולד (סוג של אקמול נפשי בפני עצמו), מיד הודעתי לו שיארוז את אהבת חייו, ושיבואו מירושלים למעוז השפיות הזמנית במישור החוף.
זה עוד דבר שאני אוהבת אצל ג' - הוא מקבל שאני לא נוסעת לירושלים והוא צריך לבוא לכאן תמיד, והוא אפילו לא מתלונן. כמעט. רק קצת. טוב, הרבה. אבל בשביל שוקולד הוא בא. בלי להתלונן.
אז הנה, הפוסט הראשון, מוקדש באהבה רבה, בעיקר לשוקולד, וקצת לג'.

עוגת שוקולד משוגעת עם דובדבנים (שיכולה להחזיר את השפיות, לפחות לרבע שעה)

לשתי תבניות מוארכות (23 ס"מ) או לתבנית עגולה בקוטר 24 ס"מ, או תריסר עוגות אישיות

מצרכים:

1 ו – 1/4 כוסות קמח

1/2 כוס אבקת קקאו

1/2 כפית מלח

1/2 כפית סודה לשתייה

1/2 כפית אבקת אפייה

150 גר' חמאה רכה בטמפ' החדר, חתוכה לקוביות

כוס סוכר

2 ביצים L + חלמון בטמפ' החדר

1 כפית תמצית וניל

גביע (200 מ"ל) יוגורט 3% (או אם בא לכם ממש לפרוק כל עול, שמנת)

3/4 כוס שבבי שוקולד צ'יפס גדולים (או קוביות שוקולד מריר)

קופסת דובדבני אמרנה בסירופ (בכל סופר, באזור של מוצרים לאפיה)

1/4 כוס רום/ויסקי/אמרטי (או כל ליקר אחר שתמצאו בבית ושהוא לא שנאפס מלון)

להכנת העוגה -

מחממים תנור ל- 180 מעלות.

מסננים את הדובדבנים מהסירופ.

מערבבים בקערה יחד את הקמח, אבקת הקקאו, הסודה לשתייה, אבקת אפייה והמלח (המהדרין ינפו).

בקערת המיקסר, עם וו גיטרה (K), מערבלים את החמאה יחד עם הסוכר עד לקבלת תערובת אחידה. טורפים יחד את הביצים עם תמצית הוניל ומוסיפים למיקסר, תוך כדי ערבול, בכמה חלקים עד שאחיד. מוסיפים 1/3 מתערובת הקמח וחצי מכמות היוגורט אל הקערה ומערבלים. חוזרים על כך, ולבסוף מוסיפים את השליש האחרון של תערובת הקמח.

כשהתערובת חלקה, מסירים מהמיקסר, ומקפלים בעזרת מרית את השוקולד והדובדבנים המסוננים. 

מחלקים את הבלילה בין תבניות אישיות משומנות (או בין השקעים בתבנים שקעים), או לתבניות מרופדות בנייר אפייה ואופים. 45 דקות לתבניות האישיות או המאורכות, או 65 דקות לתבנית העגולה, עד שקיסם הננעץ במרכז העוגה יוצא יבש. 

מוציאים את העוגה/עוגות מהתנור ונותנים להן להצטנן על רשת רבע שעה. בעזרת שיפוד עץ דוקרים ויוצקים את האלכוהול בצורה שווה. מצננים לחלוטין.

ומה עושים עם סירופ דובדבני אמרנה אתם שואלים? או, אז דווקא יש לי שתי תשובות מצויינות - מכינים קיר רויאל על בסיס דובדבנים במקום קסיס ומשדרגים לכולם את הקאווה. או, במצבי חירום של ממש, מחממים קצת את העוגה במיקרו, מוסיפים כדור גלידה וניל וסירופ דובדבנים, ושמים יומנה של ברידג'יט ג'ונס ב- DVD.

פינת האינדבידואליסט (כי כולם הולכים לפני המתכון, אבל אתם מיוחדים)

1. במתכון המקורי נעשה שימוש בדובדבנים מיובשים במקום משומרים. זה יוצא אחרת אבל לא פחות מוצלח. אם רוצים, צריך להשרות 120 גרם דובדבנים מיובשים (ללא חרצנים!) ב-1/4 כוס ליקר/ויסקי/רום למשך כל הלילה. מוסיפים כוס סוכר נוספץ לחמאה, ובסוף מוסיפים לתערובת את הדובדבנים המיובשים המושרים, עם האלכוהול שנשאר בקערה.
2. אפשר להוסיף ציפוי של קצפת מסקרפונה: בקערת המיקסר עם וו גיטרה מערבלים גביע גבינת מסקרפונה שהוצאתם שעה קודם מהמקרר עם רבע כוס סוכר ותמצית וניל. מחליפים לבלון הקצפה, מוסיפים קופסת שמנת מתוקה ומקציפים כ – 2-3 דקות עד לקבלת  קציפה רכה מאוד. מצפים את העוגה/עוגות ושומרים בקירור כשעתיים לפניי ההגשה. מפדרים במעט אבקת קקאו. הציפוי יחזיק גג עד למחרת (אחר כך הוא נהיה איכס, מניסיון).
3. לחובבי הז'אנר אפשר להשתמש במקום בדובדבנים מיובשים בקליפות הדרים בדיוק באותו האופן. אני באופן אישי סולדת מהעניין, אבל היי, כל אחד והטעם שלו.

 (מבוסס על מתכון של שירלי נמש - מתוקים שלי)