London bridge is coming down? (המשך המסע הקולינרי)

היה זה קיץ שלא ישכח ולא יסלח.

נראה לי שאיך שירדתי מהמטוס, עדיין מחייכת בגלל היום המדהים שהיה לי בלונדון, מישהו החליט ש- Over weight זה לא מספיק, ועל כל ההנאה הזו צריך ולשלם בגדול. ואני אומרת את זה מכיוון שמרגע שחזרתי למשרד, לא הפסקתי לעבוד כל הקיץ. אני לא מדייקת. הפסקתי לעבוד לפעמים. כדי לישון.

אני חושבת שהפנמתי שהמצב קשה כשהבן שלי אמר באחד הימים, כששוב אספתי אתו מאמא שלי אחרי שמונה בערב, אוחזת בצ'ופר כזה או אחר,  "את האמא שעובדת קשה הכי טובה בעולם".

אין מה לומר, הילד הזה יודע את דרכו לליבי ולארנקי. כי אין הרבה דברים שגורמים לי לפתוח את הארנק כמו יסורי מצפון אימהיים. קלישאה? אולי. אבל קלישאה יהודית במיטבה. מה שכן, אני חושבת שמאז הוא קיבל צ'ופרים בכל פעם שאספתי אותו באיחור, דהיינו, על בסיס יומיומי.

ואיך אומר הפתגם? All work and no play makes jack a dull boy? מתברר שזה נכון גם לבנות, לא רק לבנים. ככה זה כשכבמקום מתכונים מחפשים פסקי דין, במקום פוסטים כותבים מסמכים, ובמקום תמונות מצלמים נספחים. 

דומה איפוא, כי המסקנה המתבקשת היא אחת - הגיע הזמן לצ'יפור עצמי, בשלה העת לחופשה נוספת. במיוחד כשזו הקודמת השאירה כזה טעם של עוד. רגע לפני שאני עולה על המטוס לעבר הרפתקאות קולינריות חדשות (למעשה כמה חודשים טובים, אבל אין צורך תמיד להיצמד לעובדות היבשות), הגיע הזמן לקיים הבטחות, ולספר על אלה שכבר עברתי.

אז הנה - לונדון, המסע הקולינרי המלא.

כפי שתראו, זה אכן פלא, שעם כל מה שאכלנו, ה- London bridge לא נפל כשחצינו אותו.
*קישורים לאתרים בלחיצה על הכותרת

נוטיג היל

Portobello Road Market

האמת צריכה להאמר, למעט מסעדה אחת, לגביה יורחב בהמשך, המסעדות הלונדוניות לא הרשימו אותנו. השווקים לעומת זאת, היו עניין אחר לגמרי.

שוק פורטבלו

 בכל כתבה על לונדון מוזכר השוק הזה, ששוכן ברחוב הראשי של שכונת נוטינג היל. מה שלא כתוב בכל הכתבות, הוא שבהמשך הרחוב, אחרי שוק העתיקות והמציאות, שוכן שוק אוכל מעניין לא פחות (אם לא יותר). מגיעים אליו בדיוק בשלב שבו כבר עייפים מכל החפצים הלא אכילים בעליל שמוכרים בחלק הראשון של הרחוב.

שוק האוכל בפורטבלו

  נא להכיר, מלך הקוקוס

וזמרי החצר

Brick Lane Market

בריק ליין שוכן בלב האזור הבנגלי של לונדון באיסט אנד, ומורכב מערבוביה משעשעת של דוכני ושווקי מזון, ירידי מעצבים, חנויות וינטג' שוות יותר (וגם פחות), והרבה הרבה אוירה. כיוון שהוא פחות מוכר (קשה למצוא אותו על המפה של האנדרגראונד) יש שם הרבה פחות תיירים מהשוק בפורטבלו. 

פותחים את הבוקר ב-Brick Lane Bakery, עומדים בתור בשביל בייגל עם לקס או חלה קטנה ומודים לאלוהים על ההמצאות הקולינריות של אבותינו בגולה.

כדי שלא תהיו רעבים, אחרי כל המציאות בחנויות הוינטג' ודוכני המעצבים, אפשר לסור לאחד מכמה מפעלים או מחסנים ישנים שהוסבו לשמש שווקי אוכל. השווקים מורכבים מדוכני אוכל מכל ארץ שרק תוכלו לחשוב עליה, וגם כמה כאלה שלא.

דים סם מאודים עם בשר וירקות

מדגם לא מייצג של דוכני מזון

קינוחים מושחתים

קינוחים מושחתים 2 (ענני מרנג)

ולבעלי המצפון - קינוחים קצת פחות מושחתים 

Spitalfields Market

לשוק בספיטפילד הגעתי בטעות. בעודי מנסה למצוא את דרכי מהשוק בבריק ליין לתחנת האוטובוס, התחיל לרדת גשם ונכנסתי בטעות לתוך שלולית. חוויה לא נעימה כשלעצמה, ועוד פחות נעימה בנעלי סירה של קרוקס (הנעליים אמנם לא נרטבות, אבל זה בגלל שכל המים נשארים בתוך הנעל). חיפשתי מקום לספוג את המים מהנעל, נכנסתי לבית קפה קטן ופתוח לשני הצדדים, וכשיצאתי מהצד השני גיליתי שאני באמצע שוק ענקי. השוק הזה ברובו שייך לאמנים ומעצבים, ויצאתי משם עם כמה מציאות. אבל המציאה הכי גדולה היתה דוכן ענקי של פאדג', שהיה שווה כל שלולית לונדונית מצויה.

פאדג' 

YAUATCHA

המסעדה היחידה בה אכלנו ששווה היה לכתוב עליה הביתה, היא מסעדת דים-סם סופר טרנדית בלב הסוהו. המחיר בהתאם והמארח יתנשא מעליכם, אבל האוכל שווה כל פני. 
אם תגיעו בצהריים תוכלו להנות מעיסקית משתלמת למדי שגם חוסכת את כאב הראש למי שמתקשה עם תפריטים. התפריט פה ענקי, וקשה לדעת מה לבחור. מצד שני גם הסיכוי לנפילה הוא די אפסי.
אני נהנתי שם כל כך שחזרתי ביום האחרון בלונדון לארוחת פרידה. עכשיו אתם מבינים את החיוך שירדתי איתו מהמטוס.

מצד שמאל מעלה בכיוון השעון: שומאי חזיר ושרימפס, סטיקי רייס עטוף בעלה לוטוס, שומאי סקלופס

בשר צבי בבצק פריך

בפוסט הבא, שלא יאחר לבוא (בניגוד לזה האחרון), לחם קופים עם שום ופרמז'ן. Stay tuned.

First we took Manhattan (יומן מסע מצולם לניו יורק ולונדון)

ניו יורק בלילה - מראה מגשר ברוקלין

כשחזרתי הביתה, אחרי שישה ימים בניו יורק וארבעה ימים בלונדון, ועוד לפני שפרקתי, ניגשתי למשקל. אני מסכימה שזה כנראה לא הדבר הכי חכם לעשות אחרי טיול שלא ניתן להגיד אותו, אלא כקולינרי, אבל התקשתי לשלוט בעצמי. שילוב של רפלקס מותנה עם צורך פולני בהלקאה עצמית אחרי שהרשית לעצמך להנות במקום לשבת לבד בחושך.

המשקל, אלקטרוני ומתוחכם, ובעל בטריה חדשה למדי, סרב להגיב. כרגיל, הקוסמוס בדרכו הפטרנליסטית היה קצת יותר חכם ממני. ככל הנראה הוא סבר שכמה שעות בלבד, אחרי ששילמתי overweight בשדה התעופה בלונדון, אני עדיין לא בשלה להתמודד עם המחיר האמיתי של ה- overweight מהטיול הזה.

אז כן, נסענו חברי הטוב ש' ואנוכי כשהנהנתנות והשחיתות חרוטות על דגלנו. לא פסחנו על אף שוק איכרים, יריד מזון, או מזנון מפורסם, ושירטטנו מסלולים הנעים בין דוכן המבורגרים ששמו נישא למרחוק, דרך מסעדות משפחתיות, ועד למסעדות יוקרה מעוצבות, שבהן המלצרים מתנשאים ומבטאם הצרפתי מותיר אותך מהנהן בתקווה שלא הזמנת כרגע את הבקבוק הכי יקר בתפריט היין. 

ולמי שדאג, תיבלנו את הטיול בקצת תרבות, אבל ממש בקטנה - מספר הופעות, סיורים ברחבי הערים, ואפילו נכנסנו למוזיאון אחד, שזה 100% יותר מכמות המוזיאונים שנכנסתי אליהם בכל נסיעותיי לחו"ל בעשר השנים האחרונות. הרי כבר אמרתי לכם, כזו אני, נהנתנית חסרת בושה וחסרת קולטורה.

אז הנה, my two cents, לגבי מקומות שאהבתי בניו יורק. בפוסט הבא, my two pennies worth, לגבי מקומות שאהבתי בלונדון.
*קישורים לאתרים בלחיצה על הכותרת

Shake Shack

התור המשתרך מחוץ ל- Shake Shack מקיף חצי ממדיסון סקוור פארק, ולוקח בממוצע שעה. כדאי להגיע עם הרבה סבלנות, ומצויידים בשתיה. אבל מבצע זה מבצע, ההמתנה משתלמת ובגדול, ובינתיים תבנו רעב למה שנחשב על ידי רבים כהמבורגר הכי טוב בניו יורק. ואם כבר עמדתם בתור, תשקיעו בעצמכם - תוסיפו cheese fries ומילק שייק וניל או root beer float וכמו שש' אומר - תתפללו שאלוהים יסלח לכם.

את הצילומים של התור האין סופי חסכתי לכם

Eataly 

ל-Etaly, הממלכה של השף מריו באטלי, נכנסו אחרי שהגענו ל- Shake Shack בפעם הראשונה מורעבים וללא יכולת להתמודד עם התור האין סופי. הסתובבנו בין מוצרים המזון השונים ומעוררים התאבון, לבין שלל המסעדות שבמתחם והתקשינו להחליט מה נראה לנו טעים יותר. עד שנתקלנו ברוטיסרי, וב- Rib eye stake sandwich וידענו שמצאנו את ארוחת הצהריים שלנו. קינחנו בקפה ומבחר קטן מחנות השוקולד. אחת העסקאות המשתלמות בניו יורק. 

לא לדאוג, זו רק חצי מנה

קפה ושוקולד - כדאי להשאיר מקום לקינוחים שתפגשו בדרך

Amazing 66

תעשו לעצמכם טובה, תבואו בחבורה ותזמינו דבר ראשון Peking duck. אחרי שתסיימו איתו, תחליטו אם בא לכם עוד משהו (אבל תוותרו על המרקים, לדעתי הם בכמה רמות מתחת לכל שאר המנות שמוגשות כאן). אנחנו התחלנו את הערב בסיור קטן בשוק של צ'יינה טאון, סיימנו בהליכה ברגל לגשר ברוקלין (ראו תמונה בתחילת הפוסט), במרחק כמה דקות, והרגשנו כמו דמויות בסרט על ניו יורק.

אני אומרת לכם שהברווז נתן חייו בשמחה למנה הזו

לפנות ערב בשוק הפירות בצ'יינה טאון (ואלה רק הפירות שהצלחתי לזהות)

Ed's Lobster Bar

למקום של אד הגעתי במקרה. שוטטתי מצ'יינה טאון לכיוון הסוהו, כשנתקלתי בשלט. מה אגיד לכם, my kind of place - קטן, עם אוירה מזמינה, אהבה לפירות ים ותפריט אלכוהול מוצלח. רק כשחיפשתי את המקום כדי לכתוב עליו התברר לי שמדובר במוסד ניו יורקי עם עוד שני סניפים. 

Oysters & Lobster ale

אצא לי השוקה

Union square farmers market

תבואו בבוקר רעבים,ותפתחו באיזה שוקו ממחלבה מקומית, או סיידר תפוחים, תמשיכו בלחם טרי, חריץ גבינה, ופטל או אוכמניות, ותקנחו בבראוניז או סקונס עם שוקולד וצימוקים. האפשרויות אין סופיות, הצבעוניות עושה טוב בלב, וזו הפתיחה המושלמת ליום קניות בניו יורק. ואם בקניות עסקינן, כדאי לפתוח את הקניות ב- DSW, חנות הנעליים המדהימה שבסמוך. כי איך אומרים -

If you're going to kick ass, you need kickass shoes!

Chelsea market

הרבה כבר נכתב על השוק המקורה בצ'לסי, והגם שהניו יורקרים חושבים שהם הצליחו לשמור עליו בסוד, מדובר באחת האטרקציות היותר מוכרות לפודיס בניו יורק. כל אחד ימצא שם מה שהוא אוהב, מאוכל איטלקי, דרך מזון אורגני ועד לממתקי רטרו משנות ה- 70'. מה שכן, לא כולם יודעים, שאחרי או לפני הסיבוב בשוק, כדאי להיכנס ל- Lobster place, להזמין לובסטר שלם (או לובסטר רול להיסטניסטים שלא אוהבים לפרק דברים עם הידיים), לארוז אותו ב - high line box ולעלות לערוך פיקניק ב - High line הסמוך.

ולמי שהפרוטה מצוייה בכיסו - 

Nobu

תגיעו בצהריים, לפני השעה 14:00, אחרי סיבוב בצ'יינה טאון, סוהו או טרייבקה, ותזמינו את ה- Omakase ארוחת טעימות לפי בחירת השף. ככל הנראה השף בחר את המנות שלו לפני כמה שנים טובות, כי בשנת 2005 כשאכלתי שם בפעם הראשונה קיבלתי בדיוק את אותן מנות. זה לא ממש משנה, הן מדהימות ולא אכפת לי לקבל את אותן מנות, בדיוק, בכל פעם שאני מגיעה לשם. לצערי, החלטתי לנסות את העדשה החדשה שקניתי דווקא שם, ולכן התמונות יצאו מטושטשות משהו. אבל תנוח דעתכם, הן חגיגה לעיניים, לא פחות משהן חגיגה לחך.

BLT

מסעדת סטייקים מעולה, והפתיחה שלנו למסע הקולינרי בניו יורק. רק בשביל הלחם שהם מגישים שווה להגיע לכאן וגם הקוקטיילים משובחים. אנחנו עשינו טעות טקטית והזמנו שני סטייקים. זאת היתה טעות, כי למרות שהגענו רעבים ביותר, הצלחנו לסיים רק חצי מהמנות. לא מקום זול, בלשון המעטה, אבל שווה בהתחשב בזה שלדעתי המקום מצליח להתמודד עם פיטר לוגר האגדית, ובלי שצריך לנסוע לברוקלין.

כאמור - בפוסט הבא הגיגים על לונדון. Stay tuned!

Exercising is a skinny b... - part 2 (אננס ופרגיות בקארי ירוק ואגוזי קשיו)

תקציר הפרקים הקודמים: אלופת העולם ברכישת מינויים לחדרי כושר מבלי לנצל אותם, להלן - אני, חירפה נפשה ונפש חברתה והלכה לנסות ביקראם יוגה. המסקנה היתה ברורה, יוגה אולי מרגיעה את ההודים, אבל לי, שלא מגיבה טוב אפילו לאוכל הודי, היא מביאה את הסעיף. ג'ינס היעד חייך אליי בהתנשאות שעה שאפסנתי לידו את מזרן היוגה. 

חזרתי לחפש תחום התעמלות שבו אוכל להתמיד ולהגיע להישגים, ברמה הדומה לזו שהשגתי בתחום הפיכת מכשירי ספורט למתלי מעילים (הישג מרשים שהגיע בעת הזו להליכון, מכשיר ירכיים ומכשיר לכפיפות בטן). אז החלטתי ללכת לסטודיו למחול. אני אוהבת לרקוד, ועד לאחרונה גם חשבתי שאני רוקדת לא רע. לא מדונה הבאה, אבל די חיננית. זה היה כמובן, לפני שראיתי את קלטת הוידאו של החתונה של מ', שבה נצפיתי מבצעת מה שניתן לתאר רק כוריאציה הזויה של דיסקו. לא סתם דיסקו, שנות ה- 70 א-לה בי ג'יז. לא סתם בי-ג'יז, אלא בי-ג'יז בימים הטובים שלהם, כשהם לקחו את הכדורים השמחים. אוי לבושות. אבל שוב, כהרגלי אני סוטה מהנושא. 

למרבה המזל נרשמתי לסטודיו לפני שראיתי את הקלטת, וניסיתי לבחור שיעור ריקוד. כיוון שכידוע אני אלופה עם מדליות מלוא הארון, החלטתי ללכת ישירות על ספורט אתגרי, ונכנסתי לשיעור Pole dancing. למי שלא מכיר, מדובר בהתעמלות המבוססת על ריקודי חשפניות, תוך הבטחה מרומזת לפיה אם לא תפלי מהעמוד, יפלו הקילוגרמים מעלייך.  אחסוך מכם את התיאורים הקשים. בואו נסתפק בזה שהגעתי כל כך מהר לרצפה בכל כך הרבה זויות שונות, שנדמה לי שגיליתי כמה דרכים שכבאים צריכים לשקול ברצינות כדי לקצר את זמני ההגעה שלהם לשריפות. בעודי מחליקה במהופך ורואה את הרצפה מתקרבת אליי במהירות מדאיגה, בלי שום יכולת לעצור, צמחה בי הערכה מחודשת לחשפניות שעושות את זה בלי בגדים ובלי ליפול. אין מה לומר, They work hard for the money!

למחרת בבוקר, דאובה ונושאת סימנים כחולים על מרבית חלקי גופי, החלטתי שעמודים זה סבבה בספרים, אבל לא בשביל ריקודים. אז הלכתי לכיוון אחר - ריקודי מחזות זמר. אני וזמר תמיד הסתדרנו, ובתוך תוכי (וגם קצת  בחוץ) אני הרי דרמה קווין רצינית. אין ספק, אמרתי לעצמי, זה  התחום בשבילי. כשפגשתי את אפי, המדריך, הבנתי שיש לי עוד כמה דברים ללמוד, גם בתחום הריקוד, אבל גם בתחום הדרמה קווין.


הכל היה טוב ויפה (עם הרבה נוצצים ואבק כוכבים), ואני חשבתי שארקוד לי את הדרך אל הכושר (ואולי אפילו את האושר). ואז הסטודיו פשט את הרגל. ואני לא מתכוונת במובן השפאגטי של המילה. אני מתכוונת לזה שיום אחד הגעתי לשיעור, והסטודיו היה סגור. עם שלט קטן שאומר "סגרנו". ועם כל הכסף ששילמתי עבור מנוי שנתי, בכיס של המנהלת, שהתעופפה לה בפירואטים חינניים מי יודע לאן. 


ניחא, אמרתי לעצמי, אלוהים מדבר אליי, והוא לא רוצה שארקוד. בדיעבד, אחרי שראיתי את הקלטת מהחתונה של מ', הבנתי שהוא צודק כנראה. נתתי לעצמי אות הצטיינות יוצאת דופן בתחום ההתעמלות הרגיל שלי, רכישת מינויים מבלי לעשות בהם שימוש, והלכתי לרכוש מכשיר התעמלות חדש, כי הבנתי שחסר לי מתלה גם לתיקים. 


בהתאם למסורת וברוח ההתעמלות, גם הפעם מנה שמשלבת חלבונים (לבניית שרירים) ופחמימות (בשביל האנרגיה). וגם הפעם, לשם האיזון בין כל אבות המזון, הרוטב כולל לא מעט שומנים בדמות קרם קוקוס. כי גם מחול, ובפרט למי שלא רוצה ליפול, דורש לא מעט איזון.

אננס ופרגיות בקארי ירוק ואגוזי קשיו

* יש הרבה מתכונים ברשת למנה הזו. אחד המוצלחים שבהם הוא של על השולחן (גיליון יוני 2011), עליו התבססתי, עם קצת התאמות שלי.

המצרכים:

500 גרם פרגיות חתוכות לקוביות

1/4 כוס שמן תירס
2 כפות סוכר לבן
1 כוס קוביות אננס (טרי או משומר)
2 כפיות משחת קארי ירוק (למי שלא חובב חריף אפשר להסתפק באחת)
3 שיני שום פרוסות
1 כף קורנפלור
כוס חלב קוקוס
סרט קליפה מ-2 לימונים
מיץ סחוט מלימון אחד
1/2 צרור כוסברה קצוצה דק (לא חייבים למי שלא אוהב)
50 גרם אגוזי קשיו קלויים קצוצים גס 
מלח, פלפל


להכנה:

1. מחממים מעט שמן בווק או במחבת, מוסיפים סוכר ומערבבים שתי דקות להמסה. מוסיפים את קוביות האננס ומטגנים  לזיגוג עד שהוא מזהיב מעט. מוציאים ושומרים בצד. 
2. מוסיפים את הפרגיות לאותו המחבת וצולים עד להזהבה, מוציאים ושומרים בצד.
3. מחממים מעט שמן, מוסיפים את הקארי ומערבבים עד שעולה ריח. מוסיפים שום וקורנפלור ומערבבים.
4. מוסיפים את חלב הקוקוס למחבת תוך כדי ערבוב ומביאים לרתיחה. אם נוצרים גושים של קארי מפרקים אותם עם כף עץ.
5. מוסיפים מיץ וקליפת לימון, כוסברה ומלח ופלפל ומבשלים עוד 3 דקות.
6. מחזירים את הפרגיות לרוטב, מביאים לרתיחה ומבשלים 10 דקות עד שהעוף מוכן. מוסיפים את האננס והקשיו ומערבבים. מגישים עם אורז מלא.

אורז מלא

מצרכים:

1 כוס אורז מלא

1/4 2 כוסות מים

מעט שמן

מלח

להכנה:

1. מחממים את השמן בסיר, מוסיפים את האורז ומטגנים שתי דקות.
2. מוסיפים את המלח.
3. מוסיפים את המים ומביאים לרתיחה.
4. כשרותח, מכסים חלקית את הסיר, מנמיכים את האש ומבשלים עד שאין עוד מים בסיר (כ- 45 דקות). 
5. בודקים בכף עץ שלא נותרו מים בתחתית הסיר, מכבים את האש ומניחים מכוסה למשך רבע שעה נוספת.

בפוסטים הבאים: הבולונז הכי טעים שיש, המשך הפרוייקט המשפחתי עם פוסט על בראוניז, וסיום הטרילוגיה על מסעותיי בעקבות הכושר. Stay tuned!