היום, לפני שלוש שנים בדיוק, התגרשתי. לאחר טקס קטן ברבנות, שכלל בין השאר הרמת כתב הגירושין למעלה, והורדתו לארץ, סיבוב במקום, הכנסתו מתחת לבית השחי (בלי צחוק), פליקלאק לפנים, פליקלאק לאחור (עם צחוק) וכמה מילים בשפה נשכחת, הודיע לי אב בית הדין שהריני מותרת לכל אדם. "אני חושב שאת צריכה להיות קצת יותר בררנית מזה", לחש לי אחי, שהיה העד.
אלא שכל אותה העת ובשבועות שלפני כן, היה דבר אחד שהטריד אותי באמת. באופן מפתיע לא דובר בשאלות הרות גורל הנוגעות לחזרה לעולם הדייטים בגיל 32, מי יהרוג את הג'וקים, ומה יגידו השכנים של ההורים. הטריד אותי, מאוד, שאני לא יודעת להכין קציצות. ולמה, אתם שואלים, הוטרדתי מהעניין הפעוט הזה? או, התשובה היא פשוטה, מדובר בהליך לוגי שמוביל למסקנה ברורה, והולך בערך ככה:
1. הלשעבר היה אחראי על הבישולים בבית (והיה טוב בזה).
2. עם פרידתנו היה ברור שהאחריות לעניין, תעבור אליי.3. ילדים אוכלים קציצות.
4. אני לא יודעת להכין קציצות.
5. הילד לא יאכל קציצות.
6. איך אני יכולה להיות אמא טובה, אם הבן שלי לא אוכל קציצות?
עכשיו, העובדה שהילד, שהיה אז בן ארבע וחצי, ממילא מעולם לא אכל קציצות בבית, אלא רק אצל הסבתא שלו, שממנה כידוע לא התגרשתי, לא ממש הפריעה לי. כעורכת דין גאה, לא נתתי לעובדות לבלבל אותי. היה ברור לי שאם לא אלמד להכין קציצות, יצחק קדמן ידפוק על דלתי, מלווה בעובדים סוציאליים, ויודיע שאולי אני מותרת לכל אדם אך בוודאי שאיני מותרת לגדל ילדים.
במילים אחרות, מדובר בסוג מתקדם מאוד של הדחקה, במסגרתה בחרתי להיות מוטרדת מאוד מעניין הקציצות, תוך התעלמות מוחלטת מכל הדברים שבאמת צריכים להטריד אותי. אם תרצו, מנגנון הישרדותי קדמוני. אני די בטוחה שגם האדם הקדמון, בעוד הדינוזאור שועט לכיוונו, היה מאוד מוטרד מהשאלה האם זכר לכבות את המדורה במערה, ופחות מהעובדה שיחסי הכוחות מול הדינוזאור, איך נגיד, לא ממש לטובתו.
אז ניסיתי להכין קציצות. השקעתי בזה זמן רב, מחשבה, מחקר מקדים והררי בשר טחון. התוצאה היתה, בכל פעם, מאכזבת. בין לבין, כדי שהילד לא ירעב בכל זאת, הכנתי בולונז. ככל שכשלתי בתחום הקציצות, כך השתפר הבולונז. מתברר שרגשות אשם הם יופי של תבלין.
על עניין הקציצות לא השתלטתי עד לאחרונה כשגיליתי את התיבול האסייתי (ככה שגם את הקציצות האלה הילד לא אוכל). מה שכן, מתברר שילדים יכולים לגדול גם על פסטה, ועכשיו את בולונז אנחנו מכינים ביחד.
רוטב בולונז עשיר
המצרכים:
1/2 כוס שמן זית
2 בצלים בינוניים קצוצים דק
6 מקלות סלרי קצוצים דק
2 גזרים מגוררים גס
שורש פטרוזיליה מגורר גס
6 שיני שום מעוכות
3 פלפלים צבעוניים חתוכים לקוביות קטנות
500 גרם בשר טחון
1 כוס יין אדום
חבילה (100 גרם) רסק עגבניות
1 כוס ציר בשר (ולאמהות עסוקות מים עם כף אבקת מרק)
1 (800 גרם) קופסת עגבניות מרוסקות
1 (800 גרם) קופסת עגבניות מרוסקות
1/2 כוס רוטב ברביקיו (לא הכרחי)
מלח, פלפל, אגוז מוסקט
*מומלץ מאוד להכין את כל המצרכים מראש, ליד הכיריים. אחרי עבודת הקילוף, החיתוך והגירור, נשאר בעיקר להוסיף את המצרכים לפי הסדר ולערבב מדי פעם.
להכנה:
- מחממים את שמן הזית בסיר גדול, וכשחם מוסיפים את הבצל, הסלרי, שורש הפטרוזיליה, הגזר והשום. מאדים כמה דקות עד שהבצל והסלרי הופכים שקופים.
- מוסיפים את הפלפלים ומאדים כחמש דקות נוספות.
- מוסיפים את הבשר, מפוררים ומבשלים עד שהוא מתבשל ולא נראים חלקים אדומים. ממליחים.
- מוסיפים את כוס היין, מרתיחים ומצמצמים את הנוזלים, כעשר דקות. מערבבים מדי פעם.
- מוסיפים לרסק העגבניות מים רותחים כדי להשלים את כמותו לכוס. מוסיפים את תערובת הרסק והמים, ואת כוס הציר לסיר. מרתיחים ומצמצמים שוב, עד שתישאר כוס נוזלים בסיר. עניין של רבע שעה בערך.
- מוסיפים את העגבניות המרוסקות ואת רוטב הברביקיו. ממליחים, מפלפלים ומוסיפים אגוז מוסקט.
- כשרותח, מעבירים לאש הכי נמוכה, מכסים, ומבשלים כשעתיים. מערבבים מדי פעם.
- אם אתם מכינים את הרוטב לילדים, זה השלב שבו כדאי, אחרי צינון קל, לטחון את הרוטב באמצעות מוט בלנדר (כי רוב הילדים לא מתלהבים מחתיכות של ירקות ברוטב פסטה שלהם).
- מתקבל סיר ענקי של רוטב. אצלי בבית מקפיאים במנות של מצקת וחצי, שמתאימות לסיר פסטה שמספיק לאמא וילד רעבים.
פינת האינדבידואליסט (כי כולם עובדים לפי המתכון ורק אתם מיוחדים):
- אפשר להשתמש באיזה ירק שאתם אוהבים וגם לשנות את הכמויות. אני אפילו הוספתי כמה כרישות חתוכות דק ויצא מעולה.
- לא חייבים להשתמש בשורש פטרוזיליה. אני פשוט מתעצלת לקצוץ את העלים. אבל אם אתה מתעקשים, אז תוסיפו צרור של פטרוזיליה קצוצה בסוף הבישול.
- אפשר להשתמש בכל סוג יין שנשאר לכם (כן, כולל יין קידוש וכולל קווה או למברוסקו, עובד מצויין, באחריות).
- הרוטב הזה הוא בסיס מצויין ללזניה.
בפוסטים הבאים, כיצד בכל זאת פיצחתי את מסתרי הקציצות. STAY TUNED.
