Let my people go (על רגשות אשם וקציצות כרישה)

בבוקר שבת שלאחר ליל הסדר, קמתי עם רגשות אשם קשים בנוגע לניקיון הבית, לאחר שבאחרונה הזנחתי מעט את התחום. וכשאני אומרת מעט אני מתכוונת הרבה. מרבית הרצפות בבית שכחו איך נראה סמרטוט רצפה, ונפשם של חלק מן הרהיטים נקשרה באבק, מרוב שהם התרגלו אליו.


אז קמתי בשבת ובמקום לחייך לעצמי ולהתהפך לצד השני, חשתי חובה לקום ולנקות את הכלים שנשארו מהכנת קציצות כרישה לסדר. "אין ספק", אמרתי לעצמי, "משהו השתבש אצלך באופן חמור". ולא, אני לא מתכוונת לזה שערימת הכלים בכיור היתה מספיק גבוהה כדי שניתן יהיה לראות אותה גם בלווין טופוגרפי, אלא לרגשות האשם שלא נותנים לי מנוח.

למרבה הצער זה לא אירוע חריג. רוב הזמן אני נושאת עימי רגשות אשם כמו ארנק שלא ניתן לצאת את הבית בלעדיו. כשאני יוצאת מוקדם מהמשרד כדי לאסוף את הבן שלי, אבל גם כשאני נשארת לעבוד עד מאוחר; כשלא אכלתי מספיק טוב וכשאכלתי יותר מדי טוב; כשלא דאגתי שהוא יאכל מספיק טוב (והסתפקתי, אוי לבושה, בפיצה קפואה); שהזמנתי כרטיסי טיסה לניו יורק ביוני (מנהל הבנק ישמח וודאי לדעת שהוא בחברה טובה עם הבוס, כי משניהם לא נעים לי בהקשר הזה; אני אפילו מרגישה אשמה, שאני לא מצליחה לפרגן לעצמי בלי להרגיש אשמה.


וזו רק רשימה מדגמית ולא ממצה.

בעודי ממרקת את הסירים (וגם את המצפון), הבנתי שהפכתי להיות הפרעה של עצמי. משועבדת עצמית לרגשות אשם. נראה לי שאני לא לבד. לדעתי, מדובר במסורת נשית עברית גאה. אני די בטוחה שגם נשות אבותינו שיצאו ממצריים הלקו עצמן על חטא על כך שלא הספיקו להחמיץ את הלחם. ניחא, לפחות בעניין הזה הן צדקו. מי שאחראי למצה באמת צריך להסתובב עם רגשות אשם כבדים. 

"זה מהפכני" אמרתי לעצמי "כמה פשוט! איך לא חשבתי על זה קודם?", "לכבוד חג החירות, אניח לרגשות האשם ואשחרר את עצמי". כן, מהפכני. זה גם הצליח - מיד הפסקתי לשטוף כלים.


כלומר, זה בערך הצליח. בדיוק נגמרו הכלים בכיור.

ואז עברתי לתלות כביסה. ואחר כך שטפתי את הריצפה.


כי אמנם עבדים אין בבית הזה, אבל גם משרתים, כמו שאמא שלי אומרת, לא בדיוק מסתובבים פה חופשי. 


וברוח החג, קציצות כרישה צמחוניות, נטולות רגשות אשם. בלי בשר, ובלי טיגון עמוק, שאחד האורחים בליל הסדר אמר עליהן שהן יכולות להמיר גם קרניבורים מושבעים.

קציצות כרישה (פרסה)


המצרכים (ל-20 קציצות):
החלק הלבן והירוק הבהיר משלוש כרישות גדולות (בערך קילו אחרי הסרת קצוות ועלים לא יפים)
בצל
ביצה
2 שיני שום
שליש צרור פטרוזיליה
1/4 כוס פירורי מצה (או לחם)
2 כפות קמח תפוחי אדמה
מלח, פלפל

להכנה

1. שוטפים היטב את הכרישה, פורסים לאורך הגבעול ואז לחתיכות של 3 ס"מ בערך. מניחים בסיר גדול עם מים, מרתיחים ומבשלים עד שמתרכך, חצי שעה בערך.
2. מסננים את הכרישה המבושלת וממתינים שהמים יתנקזו והכרישה תתקרר. עכשיו מגיע החלק הכי חשוב בהכנת הקציצות - יש לסחוט היטב את הכרישה. הכי טוב בתוך המסננת בתנועות של לישה. תוך כדי הכרישה גם תתפרק ולא תצטרכו לרסק או לטחון אותה. כמה שפחות מים בכרישה, ככה הקציצות יצאו יותר טובות.
3. קוצצים דק את הבצל והפטרוזיליה ומרסקים את השום. אני פשוט מכניסה את הכל לתוך מעבד מזון וסוגרת עניין בכמה פולסים קצרים.
4. מוסיפים לכרישה את הבצל, הפטרוזיליה, השום, פירורי המצה, קמח תפוחי אדמה, ביצה מלח ופלפל ומערבבים לתערובת אחידה. אפשר ורצוי ללוש.
5. מחממים מעט שמן במחבת. צרים קציצות שטוחות מעט ומטגנים משני הצדדים עד שמשחים. מצננים על נייר סופג.
6. מגישים עם טחינה-יוגורט.

גיוונים:

1. התערובת הזו היא בסיס מצויין לגיוונים, ואפשר להכין איתה קציצות בכל דרך שאוהבים.
2. לקציצות בשריות - מוסיפים 250 גרם בשר.
3. ללביבות כרישה וגבינה - מוסיפים 150 גרם פטה מרוסקת ו- 100 גרם פרמזן מגוררת (אפשר גם תערובת גבינות אחרת, לפי הטעם).
4. אם רוצים קציצות פחות דחוסות אפשר להוסיף תפוח אדמה מקולף וחתוך לבישול ולרסק אותו אחר כך עם הכרישה.
5. למי שלא חובב בצל, שום, פטרוזיליה, (או שאין לו כוח לקלף, לרסק, לקצוץ) אפשר גם בלי, רק עם כרישה. 
6. טחינה יוגורט מכינים כמו שמכינים טחינה, רק עם יוגורט במקום המים. 

חג חירות שמח! (ושלא תרגישו מופלים לרעה -  יש לי גם רגשות אשם על האיחור בהעלאת הפוסט). stay tuned!

If you cook it, they will eat (על אימהות, קציצות ורוטב בולונז)

היום, לפני שלוש שנים בדיוק, התגרשתי. לאחר טקס קטן ברבנות, שכלל בין השאר הרמת כתב הגירושין למעלה, והורדתו לארץ, סיבוב במקום, הכנסתו מתחת לבית השחי (בלי צחוק), פליקלאק לפנים, פליקלאק לאחור (עם צחוק) וכמה מילים בשפה נשכחת, הודיע לי אב בית הדין שהריני מותרת לכל אדם. "אני חושב שאת צריכה להיות קצת יותר בררנית מזה", לחש לי אחי, שהיה העד.

אלא שכל אותה העת ובשבועות שלפני כן, היה דבר אחד שהטריד אותי באמת. באופן מפתיע לא דובר בשאלות הרות גורל הנוגעות לחזרה לעולם הדייטים בגיל 32, מי יהרוג את הג'וקים, ומה יגידו השכנים של ההורים. הטריד אותי, מאוד, שאני לא יודעת להכין קציצות. ולמה, אתם שואלים, הוטרדתי מהעניין הפעוט הזה? או, התשובה היא פשוטה, מדובר בהליך לוגי שמוביל למסקנה ברורה, והולך בערך ככה:

1. הלשעבר היה אחראי על הבישולים בבית (והיה טוב בזה).

2. עם פרידתנו היה ברור שהאחריות לעניין, תעבור אליי.
3. ילדים אוכלים קציצות.
4. אני לא יודעת להכין קציצות.
5. הילד לא יאכל קציצות.
6. איך אני יכולה להיות אמא טובה, אם הבן שלי לא אוכל קציצות?

עכשיו, העובדה שהילד, שהיה אז בן ארבע וחצי, ממילא מעולם לא אכל קציצות בבית, אלא רק אצל הסבתא שלו, שממנה כידוע לא התגרשתי, לא ממש הפריעה לי. כעורכת דין גאה, לא נתתי לעובדות לבלבל אותי. היה ברור לי שאם לא אלמד להכין קציצות, יצחק קדמן ידפוק על דלתי, מלווה בעובדים סוציאליים, ויודיע שאולי אני מותרת לכל אדם אך בוודאי שאיני מותרת לגדל ילדים.

במילים אחרות, מדובר בסוג מתקדם מאוד של הדחקה, במסגרתה בחרתי להיות מוטרדת מאוד מעניין הקציצות, תוך התעלמות מוחלטת מכל הדברים שבאמת צריכים להטריד אותי. אם תרצו, מנגנון הישרדותי קדמוני. אני די בטוחה שגם האדם הקדמון, בעוד הדינוזאור שועט לכיוונו, היה מאוד מוטרד מהשאלה האם זכר לכבות את המדורה במערה, ופחות מהעובדה שיחסי הכוחות מול הדינוזאור, איך נגיד, לא ממש לטובתו.

אז ניסיתי להכין קציצות. השקעתי בזה זמן רב, מחשבה, מחקר מקדים והררי בשר טחון. התוצאה היתה, בכל פעם, מאכזבת. בין לבין, כדי שהילד לא ירעב בכל זאת, הכנתי בולונז. ככל שכשלתי בתחום הקציצות, כך השתפר הבולונז. מתברר שרגשות אשם הם יופי של תבלין. 

על עניין הקציצות לא השתלטתי עד לאחרונה כשגיליתי את התיבול האסייתי (ככה שגם את הקציצות האלה הילד לא אוכל). מה שכן, מתברר שילדים יכולים לגדול גם על פסטה, ועכשיו את בולונז אנחנו מכינים ביחד.

רוטב בולונז עשיר

המצרכים:

1/2 כוס שמן זית

2 בצלים בינוניים קצוצים דק

6 מקלות סלרי קצוצים דק

2 גזרים מגוררים גס

שורש פטרוזיליה מגורר גס

6 שיני שום מעוכות

3 פלפלים צבעוניים חתוכים לקוביות קטנות

500 גרם בשר טחון

1 כוס יין אדום

חבילה (100 גרם) רסק עגבניות

1 כוס ציר בשר (ולאמהות עסוקות מים עם כף אבקת מרק)
1 (800 גרם) קופסת עגבניות מרוסקות 

1/2 כוס רוטב ברביקיו (לא הכרחי)

מלח, פלפל, אגוז מוסקט

*מומלץ מאוד להכין את כל המצרכים מראש, ליד הכיריים. אחרי עבודת הקילוף, החיתוך והגירור, נשאר בעיקר להוסיף את המצרכים לפי הסדר ולערבב מדי פעם.

להכנה:

1. מחממים את שמן הזית בסיר גדול, וכשחם מוסיפים את הבצל, הסלרי, שורש הפטרוזיליה, הגזר והשום. מאדים כמה דקות עד שהבצל והסלרי הופכים שקופים.
2. מוסיפים את הפלפלים ומאדים כחמש דקות נוספות.
3. מוסיפים את הבשר, מפוררים ומבשלים עד שהוא מתבשל ולא נראים חלקים אדומים. ממליחים.
4. מוסיפים את כוס היין, מרתיחים ומצמצמים את הנוזלים, כעשר דקות. מערבבים מדי פעם.
5. מוסיפים לרסק העגבניות מים רותחים כדי להשלים את כמותו לכוס. מוסיפים את תערובת הרסק והמים, ואת כוס הציר לסיר. מרתיחים ומצמצמים שוב, עד שתישאר כוס נוזלים בסיר. עניין של רבע שעה בערך.
6. מוסיפים את העגבניות המרוסקות ואת רוטב הברביקיו. ממליחים, מפלפלים ומוסיפים אגוז מוסקט. 
7. כשרותח, מעבירים לאש הכי נמוכה, מכסים, ומבשלים כשעתיים. מערבבים מדי פעם.
8. אם אתם מכינים את הרוטב לילדים, זה השלב שבו כדאי, אחרי צינון קל, לטחון את הרוטב באמצעות מוט בלנדר (כי רוב הילדים לא מתלהבים מחתיכות של ירקות ברוטב פסטה שלהם).
9. מתקבל סיר ענקי של רוטב. אצלי בבית מקפיאים במנות של מצקת וחצי, שמתאימות לסיר פסטה שמספיק לאמא וילד רעבים.

פינת האינדבידואליסט (כי כולם עובדים לפי המתכון ורק אתם מיוחדים):

1. אפשר להשתמש באיזה ירק שאתם אוהבים וגם לשנות את הכמויות. אני אפילו הוספתי כמה כרישות חתוכות דק ויצא מעולה. 
2. לא חייבים להשתמש בשורש פטרוזיליה. אני פשוט מתעצלת לקצוץ את העלים. אבל אם אתה מתעקשים, אז תוסיפו צרור של פטרוזיליה קצוצה בסוף הבישול.
3. אפשר להשתמש בכל סוג יין שנשאר לכם (כן, כולל יין קידוש וכולל קווה או למברוסקו, עובד מצויין, באחריות).
4. הרוטב הזה הוא בסיס מצויין ללזניה. 

בפוסטים הבאים, כיצד בכל זאת פיצחתי את מסתרי הקציצות. STAY TUNED.

Exercising is a skinny b... - part 2 (אננס ופרגיות בקארי ירוק ואגוזי קשיו)

תקציר הפרקים הקודמים: אלופת העולם ברכישת מינויים לחדרי כושר מבלי לנצל אותם, להלן - אני, חירפה נפשה ונפש חברתה והלכה לנסות ביקראם יוגה. המסקנה היתה ברורה, יוגה אולי מרגיעה את ההודים, אבל לי, שלא מגיבה טוב אפילו לאוכל הודי, היא מביאה את הסעיף. ג'ינס היעד חייך אליי בהתנשאות שעה שאפסנתי לידו את מזרן היוגה. 

חזרתי לחפש תחום התעמלות שבו אוכל להתמיד ולהגיע להישגים, ברמה הדומה לזו שהשגתי בתחום הפיכת מכשירי ספורט למתלי מעילים (הישג מרשים שהגיע בעת הזו להליכון, מכשיר ירכיים ומכשיר לכפיפות בטן). אז החלטתי ללכת לסטודיו למחול. אני אוהבת לרקוד, ועד לאחרונה גם חשבתי שאני רוקדת לא רע. לא מדונה הבאה, אבל די חיננית. זה היה כמובן, לפני שראיתי את קלטת הוידאו של החתונה של מ', שבה נצפיתי מבצעת מה שניתן לתאר רק כוריאציה הזויה של דיסקו. לא סתם דיסקו, שנות ה- 70 א-לה בי ג'יז. לא סתם בי-ג'יז, אלא בי-ג'יז בימים הטובים שלהם, כשהם לקחו את הכדורים השמחים. אוי לבושות. אבל שוב, כהרגלי אני סוטה מהנושא. 

למרבה המזל נרשמתי לסטודיו לפני שראיתי את הקלטת, וניסיתי לבחור שיעור ריקוד. כיוון שכידוע אני אלופה עם מדליות מלוא הארון, החלטתי ללכת ישירות על ספורט אתגרי, ונכנסתי לשיעור Pole dancing. למי שלא מכיר, מדובר בהתעמלות המבוססת על ריקודי חשפניות, תוך הבטחה מרומזת לפיה אם לא תפלי מהעמוד, יפלו הקילוגרמים מעלייך.  אחסוך מכם את התיאורים הקשים. בואו נסתפק בזה שהגעתי כל כך מהר לרצפה בכל כך הרבה זויות שונות, שנדמה לי שגיליתי כמה דרכים שכבאים צריכים לשקול ברצינות כדי לקצר את זמני ההגעה שלהם לשריפות. בעודי מחליקה במהופך ורואה את הרצפה מתקרבת אליי במהירות מדאיגה, בלי שום יכולת לעצור, צמחה בי הערכה מחודשת לחשפניות שעושות את זה בלי בגדים ובלי ליפול. אין מה לומר, They work hard for the money!

למחרת בבוקר, דאובה ונושאת סימנים כחולים על מרבית חלקי גופי, החלטתי שעמודים זה סבבה בספרים, אבל לא בשביל ריקודים. אז הלכתי לכיוון אחר - ריקודי מחזות זמר. אני וזמר תמיד הסתדרנו, ובתוך תוכי (וגם קצת  בחוץ) אני הרי דרמה קווין רצינית. אין ספק, אמרתי לעצמי, זה  התחום בשבילי. כשפגשתי את אפי, המדריך, הבנתי שיש לי עוד כמה דברים ללמוד, גם בתחום הריקוד, אבל גם בתחום הדרמה קווין.


הכל היה טוב ויפה (עם הרבה נוצצים ואבק כוכבים), ואני חשבתי שארקוד לי את הדרך אל הכושר (ואולי אפילו את האושר). ואז הסטודיו פשט את הרגל. ואני לא מתכוונת במובן השפאגטי של המילה. אני מתכוונת לזה שיום אחד הגעתי לשיעור, והסטודיו היה סגור. עם שלט קטן שאומר "סגרנו". ועם כל הכסף ששילמתי עבור מנוי שנתי, בכיס של המנהלת, שהתעופפה לה בפירואטים חינניים מי יודע לאן. 


ניחא, אמרתי לעצמי, אלוהים מדבר אליי, והוא לא רוצה שארקוד. בדיעבד, אחרי שראיתי את הקלטת מהחתונה של מ', הבנתי שהוא צודק כנראה. נתתי לעצמי אות הצטיינות יוצאת דופן בתחום ההתעמלות הרגיל שלי, רכישת מינויים מבלי לעשות בהם שימוש, והלכתי לרכוש מכשיר התעמלות חדש, כי הבנתי שחסר לי מתלה גם לתיקים. 


בהתאם למסורת וברוח ההתעמלות, גם הפעם מנה שמשלבת חלבונים (לבניית שרירים) ופחמימות (בשביל האנרגיה). וגם הפעם, לשם האיזון בין כל אבות המזון, הרוטב כולל לא מעט שומנים בדמות קרם קוקוס. כי גם מחול, ובפרט למי שלא רוצה ליפול, דורש לא מעט איזון.

אננס ופרגיות בקארי ירוק ואגוזי קשיו

* יש הרבה מתכונים ברשת למנה הזו. אחד המוצלחים שבהם הוא של על השולחן (גיליון יוני 2011), עליו התבססתי, עם קצת התאמות שלי.

המצרכים:

500 גרם פרגיות חתוכות לקוביות

1/4 כוס שמן תירס
2 כפות סוכר לבן
1 כוס קוביות אננס (טרי או משומר)
2 כפיות משחת קארי ירוק (למי שלא חובב חריף אפשר להסתפק באחת)
3 שיני שום פרוסות
1 כף קורנפלור
כוס חלב קוקוס
סרט קליפה מ-2 לימונים
מיץ סחוט מלימון אחד
1/2 צרור כוסברה קצוצה דק (לא חייבים למי שלא אוהב)
50 גרם אגוזי קשיו קלויים קצוצים גס 
מלח, פלפל


להכנה:

1. מחממים מעט שמן בווק או במחבת, מוסיפים סוכר ומערבבים שתי דקות להמסה. מוסיפים את קוביות האננס ומטגנים  לזיגוג עד שהוא מזהיב מעט. מוציאים ושומרים בצד. 
2. מוסיפים את הפרגיות לאותו המחבת וצולים עד להזהבה, מוציאים ושומרים בצד.
3. מחממים מעט שמן, מוסיפים את הקארי ומערבבים עד שעולה ריח. מוסיפים שום וקורנפלור ומערבבים.
4. מוסיפים את חלב הקוקוס למחבת תוך כדי ערבוב ומביאים לרתיחה. אם נוצרים גושים של קארי מפרקים אותם עם כף עץ.
5. מוסיפים מיץ וקליפת לימון, כוסברה ומלח ופלפל ומבשלים עוד 3 דקות.
6. מחזירים את הפרגיות לרוטב, מביאים לרתיחה ומבשלים 10 דקות עד שהעוף מוכן. מוסיפים את האננס והקשיו ומערבבים. מגישים עם אורז מלא.

אורז מלא

מצרכים:

1 כוס אורז מלא

1/4 2 כוסות מים

מעט שמן

מלח

להכנה:

1. מחממים את השמן בסיר, מוסיפים את האורז ומטגנים שתי דקות.
2. מוסיפים את המלח.
3. מוסיפים את המים ומביאים לרתיחה.
4. כשרותח, מכסים חלקית את הסיר, מנמיכים את האש ומבשלים עד שאין עוד מים בסיר (כ- 45 דקות). 
5. בודקים בכף עץ שלא נותרו מים בתחתית הסיר, מכבים את האש ומניחים מכוסה למשך רבע שעה נוספת.

בפוסטים הבאים: הבולונז הכי טעים שיש, המשך הפרוייקט המשפחתי עם פוסט על בראוניז, וסיום הטרילוגיה על מסעותיי בעקבות הכושר. Stay tuned!

Exercising is a skinny b... - part 1 (פוסט ראשון על אימוני כושר ומתכון לסלט פסטה)

כפי שסיפרתי לכם בעבר אני אינני חובבת ספורט. למעשה אני מעדיפה לא לעשות כלום. כן, כלום הוא בהחלט ענף הספורט החביב עליי. אני לא סתם אומרת את זה. בחנתי ענפי ספורט רבים ומגוונים לפני שהגעתי למסקנה הזו.

במסגרת זו התמחיתי בעיקר באחד מענפי הספורט הכי פופולריים בעולם המערבי - רכישת מנויים לחדרי כושר מבלי לעשות בהם שימוש. אל תזלזלו, אין זה דבר של מה בכך. אתה צריך להתמודד עם רגשות אשם על אי ההתעמלות ועל בזבוז הכסף, במקביל. לא פשוט, גם לאלה שגודלו על ידי אבות פולנים. אכן, מדובר בענף ספורט אתגרי מתפתח, שאם רק היו בו אליפויות, הייתי זוכה בוודאי. זאת אחרי שבאחת העונות רכשתי במיטב כספי 15 אימונים אישיים (בנוסף על המנוי החודשי), ומימשתי רק שלושה מהם. אלופה או לא? 

הייתי די מרוצה מהישגי בענף הספורט המתפתח, אך פחות מהישגי בתחום רכישת ג'ינסים. למרבה האכזבה, רגשות אשם, גם מרובים, לא ממש שורפים קלוריות. לבסוף הבנתי שאין מנוס, ואם אני רוצה לכבוש את אליפות הג'ינס, עליי להתחיל להזיז את ישבני לכיוונו (תרתי משמע). אז החלטתי לבחון ענפי ספורט חלופיים. 

ככה הגעתי לביקראם יוגה. ביקראם יוגה, הוא כמו כל יוגה אחרת, רק שהוא מבוצע ב- 38 מעלות צלסיוס. שמעתם נכון. 38 מעלות צלסיוס. במילים אחרות מדובר בקדימון לגהינום. אתה גם נדרש להתעמל, וגם עולה בלהבות בו בזמן. מצד שני, זה נשמע די הגיוני כשהם מבטיחים לך שככה גם תשרוף קלוריות בטירוף, לא?
אז הלכנו. אני וחברתי האומללה מ', שסחבתי אותה לצורך חיזוק נפשי.  הישר לתוך הטירוף. "הושיטו את היד קדימה, והרימו רגל אחת לאחור", הורה לנו אמנון, האיש והריבועים (בבטן). זה באמת לא היה נורא, אני כזכור בחורה בעלת איזון פנימי חזק, ויכולה לשמור על שיווי משקל עם רגל אחת באוויר. "עכשיו", הנחה, "העבירו את הרגל מעל לראש ותפסו אותה בשתי ידיים מול הפנים". אה..... מה? חזור שנית? נדמה לי שהתבלבלת בין אנשים לבין בצק. אולי בעצם התכוונת לאפות פרעצלים אנושיים בחום הזה?

מילא זה, אבל בשיעורים האלה עמדה מקדימה, ממש מול המדריך, בגובה שרירי הבטן שלו, בחורה. בשל החום העז (ולא משום סיבה אחרת כמובן) היא לבשה משהו שלקרוא לו 'סרט' יהיה הגדרה מרחיבה. למעשה היא לבשה שניים כאלה, עליון ותחתון. בצבעים תואמים כמובן. היא גם עשתה את כל התנועות בצורה מושלמת ולא נפלה אף פעם. היא גם לא ממש הזיעה. ברור. כי בכלל לא היה חם. לבושתי אני מודה כי בתוך עשר דקות מתחילת השיעור הראשון היא זכתה לכינויי לא מאוד מפרגן, שהתייחס למקצוע שלה. צר לי, כפי שציינתי בעבר, אנחנו שונאים נשים בסקיני ג'ינס ששוכחות לאכול, ועוד יותר כאלה שלובשות סרטים ועושות את כל התנועות בלי להזיע, ב- 38 מעלות חום.


בנוסף לכל הצרות, אמנון לא הירשה לנו לדבר בשיעורים, וטען שאם אנחנו יכולות לדבר תוך כדי האימון, אנחנו לא מתאמנות מספיק טוב. גם לסבול, גם בחורות מעצבנות וגם אי אפשר להתלונן? אני חושבת שזה היה הרגע שנשברתי. הפסקתי ללכת אחרי ארבעה שיעורים בלבד. לא לפני שעשיתי מנוי לחצי שנה. אמרתי לכם, אלופה!

עם כן, סיכום עד כאן: ביקראם יוגה זה לא בשבילי. חזרתי לענף הספורט החביב עליי, ושקלתי להתמחות בינתיים בענף ספורט פופולארי לא פחות - הפיכת הליכונים למתלי מעילים.


עם זאת, כידוע, מי שמתעמל, בכל ענף ספורט שהוא, צריך להחזיר אנרגיה באמצעות פחמימות ולבנות שרירים באמצעות חלבונים. בשביל זה בדיוק נועד סלט הפסטה עם העוף ברוטב לימון. מה שכן, כדי שאף אב מזון לא ירגיש מקופח, יש בו גם מיונז, כדי לייצג נאמנה את השומנים. כי אם יש דבר אחד שביקראם יוגה כן לימדה אותנו, זה שאיזון, זה דבר מאוד מאוד חשוב...

סלט פסטה עם עוף ברוטב לימון וצלפים


המצרכים:


300 גרם פסטה קצרה וחלולה (קצת יותר מחצי שקית)
400 גרם חזה עוף פרוס (כמו לשניצל)
1 לימון סחוט
1/2 כוס מיונז
3 בצל ירוק חתוך לעיגולים דקים
1/2 בצל סגול קצוץ דק
2 כפות צלפים
כף שמן זית
מעט שמן (קנולה, חמניות) לצליית הבשר
מלח, פלפל


להכנה:

1. מכינים את הפסטה עד לדרגת אל דנטה.
2. במקביל צולים את חזה העוף במחבת עם מעט שמן, עד שמשחים יפה משני הצדדים.
3. מניחים בקערה גדולה את שני סוגי הבצלים ואת מיץ הלימון וממתינים מספר דקות (כדי שהבצל יאבד קצת חריפות ויקבל חמצמצות נעימה).
4. מוסיפים את המיונז, המלח והפלפל.
5. אם הצלפים גדולים קוצצים אותם גס, ואם קטנים מוסיפים בשלמותם.
6. כשהעוף מוכן, חותכים לקוביות בגודל הפסטה שהשתמשתם. אני, באופן אישי, מעדיפה לקרוע אותו לחתיכות באמצעות שני מזלגות.
7. מוסיפים את העוף לתערובת הרוטב. מערבבים.
8. מסננים את הפסטה מהמים, מוסיפים למסננת כף שמן זית ומערבבים. מצננים מעט את הפסטה.
9. מוסיפים את הפסטה לרוטב ומערבבים היטב.
10. מתקנים תיבול.
11. טעים מאוד כשחמים, אבל עוד יותר אחרי לילה במקרר.

פינת האינדבידואליסט:

1. לא חייבים לצלות עוף. הסלט משתדך מצויין עם שאריות בשר או דג (כמו עוף או דג צלוי שנשארו מארוחת שבת, או רוסטביף ואפילו הכנתי אותו פעם עם סלמון מעושן ויצא מעולה). 
2. אפשר להכין עם סוג אחד בלבד של בצל, ירוק או סגול.
3. מי שאוהב קצת יותר עוקצני, יכול להוסיף כף חרדל דיזון חריף.
4. מי שיסורי המצפון לא מניחים לו, יכול להפחית את כמות המיונז. פחות טעים, אבל עדיין די מוצלח.

בפוסטים הבאים, פרוייקט הדרים, עוגת הביסקוויטים של סבתא שלי וכמובן פרקים נוספים בתחום אימוני הכושר. Stay tuned.