Let my people go (על רגשות אשם וקציצות כרישה)

בבוקר שבת שלאחר ליל הסדר, קמתי עם רגשות אשם קשים בנוגע לניקיון הבית, לאחר שבאחרונה הזנחתי מעט את התחום. וכשאני אומרת מעט אני מתכוונת הרבה. מרבית הרצפות בבית שכחו איך נראה סמרטוט רצפה, ונפשם של חלק מן הרהיטים נקשרה באבק, מרוב שהם התרגלו אליו.


אז קמתי בשבת ובמקום לחייך לעצמי ולהתהפך לצד השני, חשתי חובה לקום ולנקות את הכלים שנשארו מהכנת קציצות כרישה לסדר. "אין ספק", אמרתי לעצמי, "משהו השתבש אצלך באופן חמור". ולא, אני לא מתכוונת לזה שערימת הכלים בכיור היתה מספיק גבוהה כדי שניתן יהיה לראות אותה גם בלווין טופוגרפי, אלא לרגשות האשם שלא נותנים לי מנוח.

למרבה הצער זה לא אירוע חריג. רוב הזמן אני נושאת עימי רגשות אשם כמו ארנק שלא ניתן לצאת את הבית בלעדיו. כשאני יוצאת מוקדם מהמשרד כדי לאסוף את הבן שלי, אבל גם כשאני נשארת לעבוד עד מאוחר; כשלא אכלתי מספיק טוב וכשאכלתי יותר מדי טוב; כשלא דאגתי שהוא יאכל מספיק טוב (והסתפקתי, אוי לבושה, בפיצה קפואה); שהזמנתי כרטיסי טיסה לניו יורק ביוני (מנהל הבנק ישמח וודאי לדעת שהוא בחברה טובה עם הבוס, כי משניהם לא נעים לי בהקשר הזה; אני אפילו מרגישה אשמה, שאני לא מצליחה לפרגן לעצמי בלי להרגיש אשמה.


וזו רק רשימה מדגמית ולא ממצה.

בעודי ממרקת את הסירים (וגם את המצפון), הבנתי שהפכתי להיות הפרעה של עצמי. משועבדת עצמית לרגשות אשם. נראה לי שאני לא לבד. לדעתי, מדובר במסורת נשית עברית גאה. אני די בטוחה שגם נשות אבותינו שיצאו ממצריים הלקו עצמן על חטא על כך שלא הספיקו להחמיץ את הלחם. ניחא, לפחות בעניין הזה הן צדקו. מי שאחראי למצה באמת צריך להסתובב עם רגשות אשם כבדים. 

"זה מהפכני" אמרתי לעצמי "כמה פשוט! איך לא חשבתי על זה קודם?", "לכבוד חג החירות, אניח לרגשות האשם ואשחרר את עצמי". כן, מהפכני. זה גם הצליח - מיד הפסקתי לשטוף כלים.


כלומר, זה בערך הצליח. בדיוק נגמרו הכלים בכיור.

ואז עברתי לתלות כביסה. ואחר כך שטפתי את הריצפה.


כי אמנם עבדים אין בבית הזה, אבל גם משרתים, כמו שאמא שלי אומרת, לא בדיוק מסתובבים פה חופשי. 


וברוח החג, קציצות כרישה צמחוניות, נטולות רגשות אשם. בלי בשר, ובלי טיגון עמוק, שאחד האורחים בליל הסדר אמר עליהן שהן יכולות להמיר גם קרניבורים מושבעים.

קציצות כרישה (פרסה)


המצרכים (ל-20 קציצות):
החלק הלבן והירוק הבהיר משלוש כרישות גדולות (בערך קילו אחרי הסרת קצוות ועלים לא יפים)
בצל
ביצה
2 שיני שום
שליש צרור פטרוזיליה
1/4 כוס פירורי מצה (או לחם)
2 כפות קמח תפוחי אדמה
מלח, פלפל

להכנה

1. שוטפים היטב את הכרישה, פורסים לאורך הגבעול ואז לחתיכות של 3 ס"מ בערך. מניחים בסיר גדול עם מים, מרתיחים ומבשלים עד שמתרכך, חצי שעה בערך.
2. מסננים את הכרישה המבושלת וממתינים שהמים יתנקזו והכרישה תתקרר. עכשיו מגיע החלק הכי חשוב בהכנת הקציצות - יש לסחוט היטב את הכרישה. הכי טוב בתוך המסננת בתנועות של לישה. תוך כדי הכרישה גם תתפרק ולא תצטרכו לרסק או לטחון אותה. כמה שפחות מים בכרישה, ככה הקציצות יצאו יותר טובות.
3. קוצצים דק את הבצל והפטרוזיליה ומרסקים את השום. אני פשוט מכניסה את הכל לתוך מעבד מזון וסוגרת עניין בכמה פולסים קצרים.
4. מוסיפים לכרישה את הבצל, הפטרוזיליה, השום, פירורי המצה, קמח תפוחי אדמה, ביצה מלח ופלפל ומערבבים לתערובת אחידה. אפשר ורצוי ללוש.
5. מחממים מעט שמן במחבת. צרים קציצות שטוחות מעט ומטגנים משני הצדדים עד שמשחים. מצננים על נייר סופג.
6. מגישים עם טחינה-יוגורט.

גיוונים:

1. התערובת הזו היא בסיס מצויין לגיוונים, ואפשר להכין איתה קציצות בכל דרך שאוהבים.
2. לקציצות בשריות - מוסיפים 250 גרם בשר.
3. ללביבות כרישה וגבינה - מוסיפים 150 גרם פטה מרוסקת ו- 100 גרם פרמזן מגוררת (אפשר גם תערובת גבינות אחרת, לפי הטעם).
4. אם רוצים קציצות פחות דחוסות אפשר להוסיף תפוח אדמה מקולף וחתוך לבישול ולרסק אותו אחר כך עם הכרישה.
5. למי שלא חובב בצל, שום, פטרוזיליה, (או שאין לו כוח לקלף, לרסק, לקצוץ) אפשר גם בלי, רק עם כרישה. 
6. טחינה יוגורט מכינים כמו שמכינים טחינה, רק עם יוגורט במקום המים. 

חג חירות שמח! (ושלא תרגישו מופלים לרעה -  יש לי גם רגשות אשם על האיחור בהעלאת הפוסט). stay tuned!

If you cook it, they will eat (על אימהות, קציצות ורוטב בולונז)

היום, לפני שלוש שנים בדיוק, התגרשתי. לאחר טקס קטן ברבנות, שכלל בין השאר הרמת כתב הגירושין למעלה, והורדתו לארץ, סיבוב במקום, הכנסתו מתחת לבית השחי (בלי צחוק), פליקלאק לפנים, פליקלאק לאחור (עם צחוק) וכמה מילים בשפה נשכחת, הודיע לי אב בית הדין שהריני מותרת לכל אדם. "אני חושב שאת צריכה להיות קצת יותר בררנית מזה", לחש לי אחי, שהיה העד.

אלא שכל אותה העת ובשבועות שלפני כן, היה דבר אחד שהטריד אותי באמת. באופן מפתיע לא דובר בשאלות הרות גורל הנוגעות לחזרה לעולם הדייטים בגיל 32, מי יהרוג את הג'וקים, ומה יגידו השכנים של ההורים. הטריד אותי, מאוד, שאני לא יודעת להכין קציצות. ולמה, אתם שואלים, הוטרדתי מהעניין הפעוט הזה? או, התשובה היא פשוטה, מדובר בהליך לוגי שמוביל למסקנה ברורה, והולך בערך ככה:

1. הלשעבר היה אחראי על הבישולים בבית (והיה טוב בזה).

2. עם פרידתנו היה ברור שהאחריות לעניין, תעבור אליי.
3. ילדים אוכלים קציצות.
4. אני לא יודעת להכין קציצות.
5. הילד לא יאכל קציצות.
6. איך אני יכולה להיות אמא טובה, אם הבן שלי לא אוכל קציצות?

עכשיו, העובדה שהילד, שהיה אז בן ארבע וחצי, ממילא מעולם לא אכל קציצות בבית, אלא רק אצל הסבתא שלו, שממנה כידוע לא התגרשתי, לא ממש הפריעה לי. כעורכת דין גאה, לא נתתי לעובדות לבלבל אותי. היה ברור לי שאם לא אלמד להכין קציצות, יצחק קדמן ידפוק על דלתי, מלווה בעובדים סוציאליים, ויודיע שאולי אני מותרת לכל אדם אך בוודאי שאיני מותרת לגדל ילדים.

במילים אחרות, מדובר בסוג מתקדם מאוד של הדחקה, במסגרתה בחרתי להיות מוטרדת מאוד מעניין הקציצות, תוך התעלמות מוחלטת מכל הדברים שבאמת צריכים להטריד אותי. אם תרצו, מנגנון הישרדותי קדמוני. אני די בטוחה שגם האדם הקדמון, בעוד הדינוזאור שועט לכיוונו, היה מאוד מוטרד מהשאלה האם זכר לכבות את המדורה במערה, ופחות מהעובדה שיחסי הכוחות מול הדינוזאור, איך נגיד, לא ממש לטובתו.

אז ניסיתי להכין קציצות. השקעתי בזה זמן רב, מחשבה, מחקר מקדים והררי בשר טחון. התוצאה היתה, בכל פעם, מאכזבת. בין לבין, כדי שהילד לא ירעב בכל זאת, הכנתי בולונז. ככל שכשלתי בתחום הקציצות, כך השתפר הבולונז. מתברר שרגשות אשם הם יופי של תבלין. 

על עניין הקציצות לא השתלטתי עד לאחרונה כשגיליתי את התיבול האסייתי (ככה שגם את הקציצות האלה הילד לא אוכל). מה שכן, מתברר שילדים יכולים לגדול גם על פסטה, ועכשיו את בולונז אנחנו מכינים ביחד.

רוטב בולונז עשיר

המצרכים:

1/2 כוס שמן זית

2 בצלים בינוניים קצוצים דק

6 מקלות סלרי קצוצים דק

2 גזרים מגוררים גס

שורש פטרוזיליה מגורר גס

6 שיני שום מעוכות

3 פלפלים צבעוניים חתוכים לקוביות קטנות

500 גרם בשר טחון

1 כוס יין אדום

חבילה (100 גרם) רסק עגבניות

1 כוס ציר בשר (ולאמהות עסוקות מים עם כף אבקת מרק)
1 (800 גרם) קופסת עגבניות מרוסקות 

1/2 כוס רוטב ברביקיו (לא הכרחי)

מלח, פלפל, אגוז מוסקט

*מומלץ מאוד להכין את כל המצרכים מראש, ליד הכיריים. אחרי עבודת הקילוף, החיתוך והגירור, נשאר בעיקר להוסיף את המצרכים לפי הסדר ולערבב מדי פעם.

להכנה:

1. מחממים את שמן הזית בסיר גדול, וכשחם מוסיפים את הבצל, הסלרי, שורש הפטרוזיליה, הגזר והשום. מאדים כמה דקות עד שהבצל והסלרי הופכים שקופים.
2. מוסיפים את הפלפלים ומאדים כחמש דקות נוספות.
3. מוסיפים את הבשר, מפוררים ומבשלים עד שהוא מתבשל ולא נראים חלקים אדומים. ממליחים.
4. מוסיפים את כוס היין, מרתיחים ומצמצמים את הנוזלים, כעשר דקות. מערבבים מדי פעם.
5. מוסיפים לרסק העגבניות מים רותחים כדי להשלים את כמותו לכוס. מוסיפים את תערובת הרסק והמים, ואת כוס הציר לסיר. מרתיחים ומצמצמים שוב, עד שתישאר כוס נוזלים בסיר. עניין של רבע שעה בערך.
6. מוסיפים את העגבניות המרוסקות ואת רוטב הברביקיו. ממליחים, מפלפלים ומוסיפים אגוז מוסקט. 
7. כשרותח, מעבירים לאש הכי נמוכה, מכסים, ומבשלים כשעתיים. מערבבים מדי פעם.
8. אם אתם מכינים את הרוטב לילדים, זה השלב שבו כדאי, אחרי צינון קל, לטחון את הרוטב באמצעות מוט בלנדר (כי רוב הילדים לא מתלהבים מחתיכות של ירקות ברוטב פסטה שלהם).
9. מתקבל סיר ענקי של רוטב. אצלי בבית מקפיאים במנות של מצקת וחצי, שמתאימות לסיר פסטה שמספיק לאמא וילד רעבים.

פינת האינדבידואליסט (כי כולם עובדים לפי המתכון ורק אתם מיוחדים):

1. אפשר להשתמש באיזה ירק שאתם אוהבים וגם לשנות את הכמויות. אני אפילו הוספתי כמה כרישות חתוכות דק ויצא מעולה. 
2. לא חייבים להשתמש בשורש פטרוזיליה. אני פשוט מתעצלת לקצוץ את העלים. אבל אם אתה מתעקשים, אז תוסיפו צרור של פטרוזיליה קצוצה בסוף הבישול.
3. אפשר להשתמש בכל סוג יין שנשאר לכם (כן, כולל יין קידוש וכולל קווה או למברוסקו, עובד מצויין, באחריות).
4. הרוטב הזה הוא בסיס מצויין ללזניה. 

בפוסטים הבאים, כיצד בכל זאת פיצחתי את מסתרי הקציצות. STAY TUNED.